על קו התפר

אני יושבת על החמור בכלוב הגדול. הנשלט שלי על הרצפה מתחתי מעסה את כפות רגליי, רגל אחת בידיו ורגל שניה מונחת עליו. החמור גבוה ואני לשם שינוי מתבוננת מסביבי ועל המתרחש מלמעלה. אני מתבוננת במבלים בשקט, בתחושת שלווה והסשן בראש שלי לאט לאט נבנה.

אני מבקשת מהנשלט שלי להביא לי את התיק והנרות. הוא מניח אותו לידי ואני מתחילה להוציא ממנו כלים, אחד אחד, תפקידו להניח אותם בצורה מסודרת על השולחן ליד. אני מוציאה שני פלוגרים, ספנקר, סרגל, במבוק, מחבט עץ וגלגל כאב. מוודא שהוא מדליק שני נרות עבורי.

מושיטה לו יד והוא עוזר לי לרדת מהחמור באלגנטיות. הוא תופס את מקומו בתנוחת ר' על החמור, אני מתקנת את המנח שלו, מבליטה את ישבנו, מיישרת את ידיו. הנרות עוד לא מספיק חמים, אני מצמידה את שתי הלהבות והשעווה מתחילה לזלוג על גופו. אני לא ממהרת לשום מקום, רוצה שהוא ירגיש את החום עוטף אותו. יודעת מה עוד מצפה לו.

כשהשעווה מתקשה אני עוברת לכלים, לסרגל, לפלוגר, הבמבוק שאני כל כך אוהבת. את מחבטי העץ הוא טרם ניסה אבל גם זה תיכף יקרה. הלהבות דולקות והשעווה הנוזלית מצטברת, אני מניחה את הכלים בצד וכשישבנו חם ונקי משעווה הקודמת אני שופכת עליו את כל השעווה בתנועה חדה ומהירה. אני יודעת שזה תפס אותו לא מוכן, שזה מאוד חם ומחייכת לעצמי. משחקי החום והקור, לזה הוא הכי מתחבר.

אני מניחה את הנרות בצד, ממתינה רגע וחוזרת לכלים, הפעם למחבט עץ ומתחילה לאט לאט, הוא עוד לא רגיל לכלי הזה, הוא כואב. הנשלט שלי מתקפל אבל מהר מאוד חוזר לעמוד, הוא עקשן ועד שלא אומר די ימשיך לקום. אני זוממת לפצוע את עורו עם גלגל כאב, מן שריטות דקות על ישבנו ואז לטפטף על כל הטוב הזה שעווה. תכנית קצת זדונית, קצת אכזרית אבל בא לי להיות הפעם יצירתית. מסתובבת לשולחן, אין גלגל כאב. מסתכלת מסביב, עושה סריקה מהירה על הרצפה, נראה שהוא נלקח כששקעתי בסשן.

לעזעזל, מחטטת בתיק במהירות ושולפת אחד אחר, הוא כפול ופחות נוח למטרה הזו, הוא גם מתפרק לי ביד. אני לא מוותרת ומנסה מחדש. זה לא נותן לי את האפקט שרציתי אבל אני ממשיכה בסשן. בינתיים נכנס אדם לא מוכר למרחב שלנו. אני מסמנת לו לזוז, אני עם הפלוגר ביד ולא מעוניינת לסשן אנשים זרים ללא הסכמתם. הוא מתעקש להישאר, ניגשת אליו חברה שהייתה עדה לסיטואציה, משוחחת איתו והוא עדיין שם, לא מרפה. אני מתייאשת, לא מגיע לנו לא לסיים את הסשן. לוקחת את הפלוגר ומנסה לתמרן, לא נוח לי. מסמנת לו שוב לזוז, אומרת לו שהוא צריך לצאת החוצה, זה לא לעניין. הוא ניגש אליי ומבקש ממני לראות שטר קניין של המקום כשרואה שאני פשוט לא מגיבה, שואל אותי, את מוכנה להפסיק להיות כלבה? אני רגע בהלם, נושמת עמוק. הוא לוקח את תיק הכלים שלו מאיזו פינה ויוצא בסערה. אני מסיימת את הסשן בכמה הצלפות, כמה ליטופים וגירוד השעווה מגופו ומורידה את הנשלט לרגליי, לאפטרקייר.

הנשלט שלי עדיין מרחף, לא מודע למתרחש, מחבק חזק את רגליי בזמן שאני עומדת מעליו. אבל הפעם לא עם תחושת סיפוק וחיוך. אני מוצפת בשלל רגשות של הלם והשפלה, זו הייתה נחיתה מדיי חזקה, דמעות זולגות על לחיי. חברה ניגשת אליי ומציעה לי שתייה קלה, מים או שוט, אני מחייכת אליה ואומרת שאני בסדר. אני אוספת את עצמי, מנגבת את הדמעות ומקימה את הנשלט על הרגליים. מבקשת ממנו להחזיר את הכלים לתיק ולבדוק  מסביב אולי פספסתי את הגלגל כאב. 

את גלגל הכאב לא מצאנו.

הסשנים שמרגישים לי הכי מיוחדים הם הסשנים המשותפים עם בן זוגי בכל הקונסטלציות האפשריות:

• אנו מסשנים ביחד את אות/ה אחד/ת בו זמנית.
• אנו מסשנים ביחד את אות/ה אחד/ת כל אחד בתורו, כשהוא קושר ואני מצטרפת רגע אחרי עם הנרות לדוגמה.
• כשאנחנו מסשנים שניים זה לצד זה. 
• שאני מסשנת והוא מסשן אותי תוך כדי.

לכל סוג סשן כזה קסם משלו אבל מה שחשוב הוא החיבור של הביחד ולא כל אחד לעצמו.

בתמונה אני נשענת על הנשלט שלי כמו על חומר או ספסל תוך כדי סשן אימפקט איתו. 

לפני כשבועיים בן זוגי עדכן אותי שהבת של חברים טובים מגיעה לבלות במועדון עם שתי חברות בגילה והוא התבקש לשים עליה עין , כי בסך הכל היא מאוד צעירה, לא כל כך מזמן חגגה שמונה עשרה. אני את הגיל הזה חגגתי כבר לפני שני עשורים ובתור אלהורית כבר לגמרי שכחתי מה משמעות הדברים. 

הן הגיעו במרץ ואנרגיות כל כך גבוהות, מתרגשות מכל דבר בקולי קולות ולבושות בהתאם לתנאי הדרס קוד כמעט ללא בגדים במלוא התעוזה ועם וייב של שייכות למקום הזה מאז ומעולם. הן הגיעו לטרוף את הלילה ולהתנסות בכל דבר. 

הבנות התמקמו בכלוב הקטן, בו אנו נוהגים לבלות את מרבית הלילה. אמנם עם מעט מאוד בגדים לגופן אך מאובזרות בהתאם עם קולרים, רצועות, רתמות ומדבקות לפטמות. מכירות היטב את המושגים גם אם עדיין לא בהכרח מבינות עד הסוף את משמעותם.

הבת של החברים פחות מתחברת לכאב, מעדיפה להעניק אותו לאחרים אך חברותיה מוכנות לספוג ולשחק. כל מה שהאחת עושה גם השניה מייד רוצה. הן התחילו בסשן שיבארי כל אחת בתורה, מתלהבות מתחושת החבלים והריחוף באוויר. 

המשיכו לסשן אימפקט כשהן מגדירות את עצמן עדינות ורגישות לכאב, כל מכה, לא משנה מה עוצמתה מוציאה מהן צווחה וככל שהאחת צווחת חזק, החברה שלה תצווח חזק יותר, מתחרה איתה. ולקינוח השארנו את השעווה. עברנו לכלוב הגדול בו יש מלא מקום ישיבה, כששתיהן מכופפות מעל חמור כשהשעווה החמה זולגת על גופן. סישנתי את ד' עם הנרות, תחילה מטפטפת עליה טיפה טיפה ברחמנות, כשמכל מגע היא קופצת וצועקת אבל לא מתרוממת, לא מפסיקה. האמת קצת נבהלתי, עצרתי ושאלתי האם היא בסדר, אולי זה בלתי נסבל?  הכל טוב היא ענתה לי, "אני במוד של צרחות", סיכמנו שאם זה יהיה יותר מדיי היא פשוט תגיד ונעצור. המשכנו בסשן כשהיא וחברתה לא מפסיקות לצרוח, בעיקר מהתלהבות ומושכות המון תשומת לב מכל כיוון, אף פעם לא יצא לי לסשן עם קהל כה רב שלא מסוגל לעבור בלי לעצור ליד. 

אני מודה שבתחילת הלילה קצת נבהלתי, כבר שכחתי איך זה להיות כל כך צעירה שמתלהבת מכל חוויה חדשה אך הבנות הצליחו לסחוף אותי, להינות ולהתרגש מכל דבר קטן ביחד איתן. 

מכירים את המצבים האלו שיש לכם תסריט שלם בראש איך הערב הולך להתנהל ובסוף הכל משתבש והערב מקבל תפנית חדשה לגמרי?

יצאתי מהמשרד מאוחר, אחרי תשע בערב, קבעתי בספונטניות עם דניאל לאחר שהביע את רצונו לנקות את הדירה עם גאג, ואיך אפשר לסרב לכך?  אז התחלנו את הערב עם הנחיות ברורות לניקיון כשהוא לבוש בחוטיני כתמתם וגאג. אני בינתיים התיישבתי על הספה עם המחשב הנייד, משלימה משימות עבודה ושומעת מוזיקת צ'יל בספוטיפיי. 

שיחת טלפון מהבוס שלי בתשע וחצי, צריכים אותך בזום, איזה באסה, מתחברת עם מצלמה סגורה. זום של צוות אנשי כספים, עורכי דין, לפחות עשרה אנשים ואני מתבוננת תוך כדי בדניאל אשר מנקה ממש ממולי את השירותים והמקלחת עם ישבן חשוף. 

הוא מסיים את הניקיון ומקבל הנחיה לשטוף היטב את הרצפה, יום לפני עשינו 3 חורים בתקרה כדי לתלות סופסוף את הבמבוק והכל היה מלא בטיח ואבק וידרשו מספר פעמים של ניקיון יסודי כדי שהבית יהיה באמת מבריק. 

הזום ממשיך ואני מקשיבה בחצי אוזן, אין לי הרבה סבלנות אחרי 12 שעות במשרד, פה ושם מפנים אליי שאלה, לכן אני עם מיקרופון פתוח, אין ברירה. דניאל מסיים לנקות ואני מסמנת לו לעמוד על ארבע צמוד לספה על מנת שאוכל להשתמש בו כהדום. רגליי מונחות עליו והמחשב מנוח על ברכיי ומדיי פעם מעבירה על גבו את ציפורניי, מותירה שריטות כמזכרות. הזום מתמשך, אני מכבה את המיקרופון לדקה ומורה לדניאל לזחול על ארבע לכיוון מתלה הכלים החדש בדירה ולבחור כלי. משימה פשוטה לביצוע לכאורה, אבל האם עמדתם אי פעם מול כזאת בחירה? 

דניאל חזר עם סלפר מעור בצבע אדום, תהיתי לרגע על הבחירה, זה הסשן השלישי שלו איתי והוא בחר בכלי שמבחינת הניראות שלו הכי מזכירה חגורה. האם בחר בו כי זה נראה לו הכי מוכר והוא יכול לנחש את אופי המכה? אני לא בטוחה שהוא כבר מזהה ומבדיל את הכאב שחש מפלוגר עור לפלוגר חבלים, או בין ספנקר לסרגל. המחשבה הזאת נותרה בגדר שאלה. 

הנחתי את המחשב הנייד בצד ווידאתי שוב שהמיקרופון אינו פועל, כופפתי את דניאל כך שגופו העליון צמוד לרצפה והישבן משוויץ כלפי מעלה ונתתי לו מכה. לא חלשה ולא חזקה, במטרה לבחון את התגובה. הוא נאנח מעט, הגברתי קצב ואז הורדתי בחזרה, הוא ביקש בעדינות...  אלו מסוג הבקשות שמדליקות אותי, עושות לי חשק ללכת על הקצה ולהוכיח לו הוא יכול אבל כפי שכבר אמרתי, זה עדיין טרי וחדש , אז בסך הכל ריחמתי. 

מדיי פעם בדקתי שהמצלמה והמיקרופון בזום אכן כבויים, שלא יתחילו לשאול שאלות ולתהות מה זה הצלילים האלו העולים מכיווני. אמנם לא תכננתי ולא תיארתי לעצמי שכך יתנהל הערב והסשן אך אין ספק ששנינו זכינו בעוד חוויה חדשה ומעניינת. 

אני רוצה לבוא לבקר אתכם, היא כתבה לי. השבוע היה עמוס במיוחד ולא הצלחנו למצוא יום פנוי למפגש. הזמנתי אותה לשחק איתנו במועדון אבל גם זה לא ממש הסתדר ואיפשהו זה כמעט התמסמס.

היא לא ויתרה לנו, כתבה לי שוב שבוע אחרי, החלטתי שלא משנה מה, אני מפנה זמן עבורה. קבענו בשעות הערב במהלך השבוע, למרות העומס שאני חווה בשגרה, הפגישות האלו הן כמו נקודות אור ממגדלור, אשר נותנות לי את הכח להתמודד עם היום.

היא הגיעה בזמן ונכנסה לדירה עם חיוך ואנרגיות של פיה ורודה. ישבנו לשיחה קצרה, לא יצא לנו לשחק בעבר שלא בספונטניות במסיבה וגם הייתה לה תקופה ארוכה ללא סשנים. היה לנו חשוב להבין מה לא ומה כן. 

אז התחלנו בקשירה, היא התפשטה וחשפה בגד גוף שחור ורוד עם מלמלה מתוקה. כה אופייני לפיה הורודה, התלהבתי ממנה כמו ילדה קטנה. אני לא קושרת, רק צופה, מדיי פעם נותנת יד, עוזרת להחזיק חבל או מקפלת בסיום הסשן. אולי יום אחד יתעורר בי החשק ללמוד את אומנות השיבארי, אבל היום אני פשוט מרגישה שזו אחריות גדולה שאין לי את הפניות עבורה.

לאחר תקופה ארוכה שלא הסתשנה ולא נקשרה, לקח לה זמן להתאושש מהקשירה. עשינו הפסקה, ישבנו לאכול ארוחת ערב שהבטחנו לה עוד מהדרך.

עם בטן מלאה (לא באמת) עברנו לסשן שעווה, היא הורידה עוד שכבה מעצמה ונשארה עם חוטיני מצויר של טום וג'רי. כשברקע מתנגנת המוזיקה הייחודית שבן זוגי בוחר לסשנים היא נשכבה על מזרן והתחלנו לטפטף עליה שעווה.

באופן מפתיע היא לא הפסיקה לצחוק ולא בכדי להתגבר על תחושת הכאב אלא כי טענה שזה מדגדג. טיפות השעווה החמה הניתזות על גופה מדגדות אותה. אז היא צוחקת ומתפתלת על המזרן ואני לא מתאפקת, מתחילה לצחוק ביחד איתה.

את הערב סיימנו בקילוף השעווה מגופה, אפשר עם סכין חמאה, שפכטל, ציפורניים או בדרך האהובה עלינו, עם פלוגר. כשעוצמת המכה שוברת את שכבת השעווה ומעיפה אותה לכל כיוון. עברנו על מספר כלים שונים, כשהיא רוקדת למגע החבטות של הספנקרים והפלוגרים עם האנרגיות המיוחדות שלה.

הנשלט המסור שלי הוא טיפוס די מופנם, אינו חושש מפומביות, ניוש ועירום במיוחד שיודע כמה זה מדבר אליי אך פחות מתחבר לעודף תשומת לב. כך שימי הולדת וחגיגות סביב העניין הוא נושא רגיש מעט ולמרות זאת, להפתעתי, הביע רצון ובקשה אישית לחגוג אותו ביחד איתי ועם בן זוגי.

הוא כבר תקופה במילואים אבל הנה, שוב הסתדרו לנו הכוכבים ואחרי שסגר שבת הבטיחו לו סופ"ש ארוך שמתחיל באמצע השבוע, ממש יום לפני. מושלם עבורי, היות והרעיון לחגיגות מסתובב אצלי בראש, כבר חודשים.

היה ברור לי שאנחנו עושים חוויה בחדר תענוגות, חדר בדס"מ ייעודי. אך החיים קורים  ולרגע כבר חשבנו שהמלחמה מתחדשת ואנו חוזרים לכל ההגבלות ובטח שכל היציאות הביתה מבוטלות. אז חשבנו והרגע עבר, הרגע הזה גרם לארגון פזיז ונמהר, תחושת לחץ קלה כי היה לי חשוב, שהכל יהיה מושלם.

לאחר מספר שינויים של הרגע האחרון, אילתורים והנחיות ברורות אך עמומות בו בזמן הוא הגיע לחדר ביחד עם א' שאסף בדרך. החדר כבר היה מוכן, בן זוגי עזר לי לארגן הכל, ג' קוזי עם בועות, אוכל מוצג בצלחות, מזכן, מוזיקת רקע ומלאי הכלים שלנו מסודרים בשורה יפה על המיטה.

ראשית הם קיבלו הוראה להתפשט ולהיכנס איתנו לג'קוזי החם, לשבת רגע, להירגע, לשטוף מעצמנו את כל חוויות היום ולהיכנס לאווירה של כייף והנאה. התחנה השניה הייתה לשבת ליד השולחן, אני ובן זוגי על הספה והם על הרצפה, לשתות ולאכול מעט, אך לא להתמלא עד אין מקום.

התחנה השלישית שלו הייתה לעלות על ספסל ייעודי להצלפות, לא היו מחוברים אליו אזיקים אז השתמשים בשלי, הורודים. הזמנתי אותם במיוחד בצבע הורוד, צבע חביב עליי ונפלא לניוש. עם כיתובים ייעודיים, kinnert's toy  באזיקי הידיים ו - good boy   באזיקי הרגליים.

קשרתי לו גם את העיניים והתחלתי לתופף על ישבנו עם סרגל ומגוון מקלות במבוק, כמה שאני אוהבת אותם ואת התחושות השונות שניתן ליצור איתם. עברתי לפלוגרים מהקל אל הכבד, זמש, עור רך, חבלים ואחד מעור עבה וקשוח במיוחד. 

סיימנו עם חדירה של סטראפון, הדילדו שמחובר לרתמה הוא בצבע ורוד פוקסיה ויש לו מלא פונקציות של רטט להגברת התחושה והבעלות שלי עליו. והגניחות השקטות שלו לנוכח התנועות והדחיפות שלי היו פריסלס. 

כמובן לא ויתרתי על גלגל הכאב, חרטתי על ישבנו והקזתי מעט דם במהלך ההצלפות כך שבסיום הסשן הובלתי אותו למקלחון השקוף בו אזקתי אותו לקיר (עם הכנה מתחשבת של המקום) ושטפתי אותו עם הדוש, כמו בסרטים, במים קרים (לא היה מתוכנן, המים החמים נגמרו אז זה היה עוד סשן בפני עצמו. 

היום הולדת עוד לא נגמר ולפוסט הזה המשך יבוא... בינתיים תספרו לי איפה משיגים ספסל עינויים כזה הביתה, עדיף מתקפל. 

אני לא טיפוס של בוקר, 

לפני שעה שמונה לא תתפסו אותי ערה. 

למה? כי אני יכולה.

היום, באופן חריג לא הייתה לי ברירה,

אז להעלת המורל העצמי זכיתם בטעימה 

מעוד חוויה נפלאה 💗 

שווה לעקוב.

אנחנו מתחילים את הלילה מוקדם, מגיעים לפני כולם ואני מבחינה שי' הנשלט המסור שלי אינו במיטבו. כשאני שואלת אותו מגלה שכואב לו הראש אחרי שעזר לי בצהריים במשך כמה שעות להעביר משרד וככל הנראה התייבש מעט. הוא לוקח משכך כאבים והולך להחליף בגדים ואני בינתיים מזמינה את הדרינק הקבוע שלי ובקבוק מים. כשהוא חוזר, הוא יורד על הברכיים מולי ומגיש לי את הקולר אני לא מאפשרת לו להתרומם לפני שמרוקן מחצית מהבקבוק. זה לא סשן, חשוב לי שירגיש טוב.

אנחנו ניגשים לכלוב הקטן ואני מבחינה בזוג לא מוכר יושב על הספה. אני מתיישבת על הכורסא וי' מתמקם מלפני על הרצפה ומתחיל לעסות את כפות רגליי. הוא מרים אליי מבט ואני מהנהנת, הוא חולץ ממני את נעל העקב ומנשק את כף הרגל.

הזוג מתבונן בסקרנות, מתלחשש ואני מחייכת לעצמי, נהנית מהפומביות.

בן זוגי ממולי מתחיל לסדר את החבלים, ת' ביקשה להיקשר והוא נענה לאתגר. היא נעמדת לצידו והוא מתחיל להניח חבל אחר חבל על גופה, לקשור ולרקום מנח מיוחד עבורה. הזוג עדיין דבוק לספה, מתבוננים בו, מנסים להבין מה זומם ואז מעבירים מבט אליי ומגלים שהנחתי את רגלי השניה על כתפו של י' תוך כדי שאני מחזיקה ברצועה המחוברת לקולר סביב צווארו.

קולר שקיבל ממני במתנה ביום הולדת שלי, הזמנה מיוחדת מחו"ל עם חשיבה ותכנון מדויק של כל פרט, החל מהצבעים, הצורה והחריטה האישית," הצעצוע המושלם" עם שמו הפרטי.

ת' כבר מרחפת באוויר, מחוברת לבמבוק עם חבלים הכרוכים לגופה, היא כל כך יפה ועוד יותר כשהיא נקשרת על ידיו. 

בינתיים מצטרפת אלינו א' שמתיישבת גם היא לצידו של י' על הרצפה מצמידה את המצח שלה לברכיי ואני מלטפת את שיערה. 

אני מתבוננת בחזרה בזוג הסקרן, הוא נראה מהפונט והיא להיפך, מבועתת מהסיטואציה והמחזה שמולה. 

כשבן זוגי מסיים את הקשירה ומוריד את ת' בחזרה לרצפה היציבה אני מחליטה שהגיע תורי. מתרוממת ומורה לי' להישען על הכורסא ומתחילה בסשן אימפקט. אני אוהבת את הבמבוק הדק, הוא אולי נראה מהצד פחות מפחיד מהפלוגר אבל בינינו הוא הרבה יותר חד, מדויק ואכזרי. אני מחליפה בין הכלים, סרגל, ספנקר, סלפר, פלוגרים שונים, ואז מחליטה שדי, הוא לא במיטבו עדיין. מורידה אותו על ארבע על הרצפה ודורכת עליו עם נעל העקב שלי, לא מדיי חזק, רק כדי שאת מקומו לא ישכח. 

ואז מתיישבת חזרה על הכורסא ומושכת אותו לחיבוק ארוך, לוחשת לו באוזן כמה מדהים היה כמו אמא אווזה גאה. 

אני מבחינה בזוג מתרומם ומתקדם לכיוון היציאה, היא מובילה אותו בבהלה והוא מעיף מבט אחרון וזוכה בחיוך ממני, מגיב לי בהנהון בחזרה.

בן זוגי מעדכן אותי שאנו מוזמנים לפליי יום הולדת פרטי ומצומצם של חברה טובה, נשלטת של בעלה. הכל מתארגן בשקט מופתי, זו הפתעה. 

עם הזוג הזה, רקמנו קשר מיוחד, עליו אספר לכם בפוסט אחר, כך שאין דבר שאני שמחה יותר לעשות מאשר לחגוג איתם.

אנחנו מגיעים לאיזור תעשייה ונכנסים למרתף בדס"מ מאובזר באופן מרשים בריהוט מתאים, ג'קוזי, כלוב, שלשלאות ואזיקים בכל מיני מקומות אסטרטגיים. אני זוכרת שהיום הולדת של הנשלט המסור שלי מתקרב והרעיונות בראש שלי כבר מתחילים להתבשל. 

היא יושבת על סוג של כיסא של מטופלת אצל רופא, בסגנון גניקולוג, עם עיניים קשורות. אני מתחברת למסך שבחדר ומתחילה להתנגן מוזיקת צ'יל בזמן שאנו מתחילים בסשן בדממה. אנחנו ארבעה אנשים מלבדה והיא יודעת רק על נוכחות של בעלה. שניים מטפטפים עליה שעווה, אחד טופח עלה קלות עם ספנקר והרביעי מלטף אותה עם נוצה. בין לבין ידיים נוגעות בה, מלטפות ועוברות על גופה. 

כשאנחנו מסיימים, הוא מסיר ממנה את כיסוי העיניים ואנו יושבים לצד שולחן קטן, מברכים אותה, שותים יין ומנשנשים גבינות, ירקות ופירות. 

אבל רגע, רק התחלנו, בעלה אוזק אותה לצד המיטה בעמידה עם הגב אלינו ואנו עושים לה סשן אימפקט משותף, ארבעה פלוגרים שונים מכים על ישבנה בהרמוניה. היא מתפתלת לכל מיני כיוונים אבל לא באמת יכולה להתקפל ולהתכופף כך שאנו מקפידים שזה יהיה עדין. אני רואה ששניים לקחו הפוגה ואני מתקרבת אל גופה, נצמדת אליה מאחורה ומלטפת אותה. מעבירה את ידיי על כתפיה, יורדת לכיוון השדיים וצובטת בפטמות ודחפת ברך בין ברגליה. היא לא מתבלבלת וישר נצמדת ומתיישבת, מתחילה להתחכך ולנוע בזמן שידיי מלטפות וצובטות את פטמותיה. היא גונחת ונאנקת ואני נהנית לשמוע אותה ולהרגיש את תנועותיה בזמן ששלושה גברים צופים בנו מהצד. 

מהמרתף יצאנו עם חיוכים ועם מלא רעיונות בראש שלי אבל זה כבר סיפור בהמשכים. 

תחילת הערב, המועדון רק נפתח ואני ניגשת לשלם בקופה כשחוזרת מחכה לי הפתעה, בן זוגי האהוב והברמנית המהממת ממתינים לי לצ'ייסר והגרייגוס חמוציות כבר מוכן.

המועדון מתחיל להתמלא לאט לאט, לילה עמוס בימי הולדת והחברים מגיעים לחגוג ולכבד. אני זוכה לפגוש מלא חברים, לקבל חיבוקים ואפילו אוזרת אומץ לגשת להגיד שלם ולפטפט עם אנשים חדשים (ישנים) שלא יצא לי להחליף איתם בעבר מילה.

חברה טובה בדרך ואני פוגשת אותה בכניסה, אנחנו נכנסות ביחד לכלוב הקטן. בן זוגי כבר מסשן את א' וללא היסוס אני מצטרפת. מתחילה בלטיפה על הישבן הלבן שלה ואז, שורטת, תופסת וצובטת. שולפת במבוק מהתיק ופלוגר חבלים עוקצני במיוחד והיא מתמודדת פעם עם כל אחד בנפרד ופעם אחרת עם שנינו על שני הפלחים יחדיו. הכי אני אוהבת לשגע את המוח עם שני כלים שונים בו בזמן, לייצר מלא תחושות שונות בגוף כשלא ידוע לה מה מגיע ומה הדבר הבא. 

הפלוגר חבלים אכזרי, הוא "השטן" של הנשלט המסור שלי ומסתבר שגם שלה. המכה שלו היא עזה ועוקצנית במיוחד והוא מכריע אותה. היא מתיישבת על הספסל ואני ניגשת לחבק אותה. בן זוגי ממשיך במיני סשן עם חברה שלי. 

ואז אני מבחינה שהוא פנוי ונעמדת בעצמי בתנוחה, לא זוכרת כבר מתי עשינו סשן אימפקט של ממש בפעם האחרונה. הוא לא מרחם עליי ומוציא מהתיק את הרחביה שנתתי לו במתנה ליום הולדת ובסך הכל אני עומדת שם וסופגת בגבורה, מתנתקת לאט לאט מכל המחשבות הטורדניות בראש ומתרכזת בכאן ועכשיו. 

אנחנו קובעים שנעשה קשירה עוד חצי שעה, בינתיים אני מתיישבת על כורסא ומבקשת מזוג חברים טובים שט' תבוא לשבת ביחד איתי. היא מתיישבת בין רגליי ונשענת עליי. היא לבושה שמלה שחורה דקה ללא שום דבר מתחת ואני מלטפת אותה בעדינות עד שמגיעה לפטמות הבולטות מבעד לבד. אני מתחילה לגרות אותן ומתבוננת בתגובה שלה, היא נהנית ומתמסרת ובעלה אשר גם השולט שלה עומד ממול ומתבונן בחיוך, לאחר זמן מה מצטרף ומלטף לה את הירכיים. גם בלי מילים אני כבר יודעת שהיא נמסה ונוטפת לגמרי. 

אני בורחת לשירותים וחוזרת לקשירה, מסירה מעצמי את כל הקשקושים ושמה כיסוי עיניים. הכיסוי מאפשר לי להתנתק מכל רעשי הרקע מצד אחד ולהיות קשובה לסשן ולגוף שלי מצד שני. בן זוגי קושר לי את הידיים, את הרגליים ואני אפילו לא מנסה לנחש מה מתכנן. הוא מרים אותי לאוויר ומנמיך את הליין שמחזיק את פלג גוף העליון כך שאני מוצאת את עצמי עם הראש למטה במן פיתול קל. התחושה פשוט מדהימה, מחבקת ומשחררת בו בזמן. הוא לוקח נוצה ומעביר אותה על גופי, בודק מה מצבי, מנשק אותי רגע לפני שמתחיל להוריד אותי. 

כשאני מסירה את כיסוי העיניים אני מגלה שאחד המורים מסטודיו שיבארי בו למדנו צפה לאורך הקשירה, אדם נוסף ניגש, לבן זוגי ומחמיא לו על הקשירה ועל הסשן. 

אני בינתיים מתיישבת על נשלט שנהנה להיות כיסא, כרית או ספה, הוא מודה לי ועושה לי עיסוי נעים, איננו מקצועי אבל הוא באמת משתדל. 

השעה כבר מאוחרת (או מוקדמת), והמועדון מתחיל להתרוקן, אני מסתובבת בין החברים שעדיין חוגגים, מתבוננת בסשנים שונים בחיוך וברוגע אחרי לילה מלא בחוויות מכל הסוגים והעולמות.