על קו התפר

אנחנו מעבירים את השבת בעצלתיים. הוא עם הפלאפון במיטה, אני מגיעה ונשכבת עליו עירומה. הוא מחייך ושואל אותי, מה? אני מבקשת "עונש" שהפך לשם קוד ל"אני הולך לזיין אותך".

כמה שהוא אוהב למשוך את הזמן, להתגרות ולגרום לי לבקש עוד ועוד ולהתרטב מחרמנות תוך כדי. הוא עונה לי שמגיע לי עונש של הצלפות, אני מייד עונה כן! כן! ואז תזיין אותי בבקשה. הוא מתעקש שמגיע לי עונש אחד בלבד, לא שניים. אני לא מוותרת, מבקשת שוב ומוסיפה חבלים לחבילה, מזמן לא זיינת אותי קשורה. הוא צוחק ומסכים ואני רצה לסלון להוציא את כל הדברים מהתיק של הכלים.

אני חוזרת למיטה עם חבלים, פלוגר ועם הספנקר החדש שקניתי לו ליום הולדת בהזמנה אישית עם הטבעה של עוגן ונשכבת על המיטה על הבטן. הוא קושר את ידיי כך שאני מרותקת למיטה ומתחיל להצליף בישבני עם הפלוגר. מתחיל לאט ומגביר את הקצב, אני נאנחת, גונחת, לפעמים גם משחררת צעקה, אני קשורה כך שאין לי באמת לאן לברוח, לזוז, או אפילו להתגלגל. כשהתחת שלי מספיק חם הוא זורק את הכלים הצידה, מקפל את רגליי ומזיין אותי.

במוצאי שבת עברנו לדירתו, הוא במחשב בעיסוקיו ואני בחדר שינה שוכבת על הבטן לרוחב המיטה עם סדרה בנטפליקס ברקע, כותבת טיוטות של פוסטים לבלוג. הוא מגיע לחדר השינה, מתמקם בין רגליי בלי מילה. אני מצחקקת כי יודעת מה זומם. הוא מסיט את התחתון המיותר שעל ישבני הצידה וחודר אליי בתנועה חדה, הוא יודע שעבורו אני תמיד מוכנה.

לאחר מכן, לא שוכח לזרוק לי הערה שהוא מציע לי לישון על הבטן בלילה על מנת שלא יצטרך להפוך אותי תוך כדי שינה 😈

אנו לא מסתירים שתמיד נשמח להכיר אנשים חדשים מהקהילה למטרות משחק, חוויות משותפות או חברות לטווח ארוך או קצר או גם וגם (וגם). 

בעקבות שיחה קצרה עם בן זוגי, פנה אליי דניאל על מנת לתאם ערב של חבלים וקשירות. הפניה שלו הייתה מדויקת ועניינית, ללא שיח התשה מיותר סחור סחור. 

בערב בו נפגשנו, שוחחנו מעט וביקשנו ממנו להתפשט, לרגע הוא לא היסס. הסיר הכל והתמסר למגע החבלים. הוא נקשר בעבר בקשירות קרקע וזו הייתה הפעם הראשונה שלו של קשירת סספנשיין. היה ניכר שזה לא פשוט עבורו להיות תלוי באוויר על החבלים. 

ניגשתי אליו ושאלתי האם אני יכולה לגעת בו, הוא הגיב בחיוב והעברתי את ידי על גופו בליטוף. הגוף שלו הגיב במיידית, קשה להסתיר את האמת כשאתה עירום. השילוב בין הניגודיות של המגע הקשה והחותך של החבלים לליטוף הרך והנעים בגוף יכול בהחלט לעורר. אבל לא הסתפקנו רק בזה, החזקתי בידי נר והתחלתי לטפטף עליו שעווה חמה טיפה לאחר טיפה תחילה. השעווה אשר נמסה מהלהבה של הפתיל הכפול החלה להצטבר ולזלוג על גופו בצורה כה יפה. 

אמנם, בגלל נסיבות אישיות של כל אחד מאיתנו הסשן היה די קצר אך בהחלט השאיר חיוך על פניי, הסיפוק בחווית חדשות מול אדם שאינו חושש ואינו מתבייש במחשבותיו והרצונותיו הבלתי שגרתיים. 

במשך שנים, בני אדם מנסים לתאר במילים, בסיפורים, בשירים, בסרטים ויצירות שונות את המושג הכל כך מופשט "אהבה" כי אין תשובה נכונה, אין נוסחה ואין דרך לראותה או לגעת בה. 

כל אדם מדבר אהבה בשפתו הייחודית, יש מי שחזק במילים, יש מי שיודע לתת לך להרגיש שאתה מרכז עולמו ויש מי שיבחין בפרטים הקטנים ויעשה הכל כדי להקל לך על החיים. וכמובן, יש את שפת המגע, הקרבה. חיבוקים וליטופים, נשיקות ועיסויים. 

לנו, יש דרך ייחודית נוספת לדבר בשפה הזו, באמצעות החבלים, בדיוק שם נרקם בינינו החיבור ההתחלתי. שנינו מעדיפים את הבמה, כמה שיותר פומבי כי אין שום סיבה, שלא להציג לראווה את הקשר הזה, הדבר האמיתי. 

יש לו חבלים מיוחדים עבורי, ארוזים בנפרד. אותם מניח רק על גופי, איתם קושר רק אותי. כל חבל אשר מניח על גופי, עוטף ומחבק ומכאיב בו בזמן, בקשר עין וקשב מתמיד לצרכים ולבקשות של שני הצדדים. 

אני מתמסרת וסומכת עליו בעיניים עצומות, גם בלי כיסוי עיניים. הוא מאתגר אותי כל פעם מחדש בקשירות שונות ומתבונן ביצירות שלו. ותמיד, תמיד ניגש, בחיוך זדוני להגניב לי נשיקות. 

והטקסט הזה שכתבתי לפני שנתיים רלוונטי יותר מתמיד גם היום: "פעם אהבתי חבלים בגלל האפשרות לשחרר שליטה, היום אני אוהבת אותם בזכות החיבור. כשהוא מסדר את ידיי למנח המתאים מאחורי גבי, אינו ממהר, מתקרב לעורפי, נושם אותי, מעביר צמרמורת בגופי. 

הכאב הוא אחר, אינו חד וחולף, הוא לא שורף. החבל שצמוד לגופי, הוא קצת כמו עינוי, מכריח אותי לעצום עיניים ולנשום עמוק, להרפות כל שריר ולהתמסר לתחושה.  בזמן שהוא מתבונן בי מהצד בשתיקה או תוך כדי דיבור. אני מקשיבה אך בראשי מחשבה, כמה אני רוצה, שיושיט את ידו אליי וילטף את פניי."

תחילת הערב, המועדון רק נפתח ואני ניגשת לשלם בקופה כשחוזרת מחכה לי הפתעה, בן זוגי האהוב והברמנית המהממת ממתינים לי לצ'ייסר והגרייגוס חמוציות כבר מוכן.

המועדון מתחיל להתמלא לאט לאט, לילה עמוס בימי הולדת והחברים מגיעים לחגוג ולכבד. אני זוכה לפגוש מלא חברים, לקבל חיבוקים ואפילו אוזרת אומץ לגשת להגיד שלם ולפטפט עם אנשים חדשים (ישנים) שלא יצא לי להחליף איתם בעבר מילה.

חברה טובה בדרך ואני פוגשת אותה בכניסה, אנחנו נכנסות ביחד לכלוב הקטן. בן זוגי כבר מסשן את א' וללא היסוס אני מצטרפת. מתחילה בלטיפה על הישבן הלבן שלה ואז, שורטת, תופסת וצובטת. שולפת במבוק מהתיק ופלוגר חבלים עוקצני במיוחד והיא מתמודדת פעם עם כל אחד בנפרד ופעם אחרת עם שנינו על שני הפלחים יחדיו. הכי אני אוהבת לשגע את המוח עם שני כלים שונים בו בזמן, לייצר מלא תחושות שונות בגוף כשלא ידוע לה מה מגיע ומה הדבר הבא. 

הפלוגר חבלים אכזרי, הוא "השטן" של הנשלט המסור שלי ומסתבר שגם שלה. המכה שלו היא עזה ועוקצנית במיוחד והוא מכריע אותה. היא מתיישבת על הספסל ואני ניגשת לחבק אותה. בן זוגי ממשיך במיני סשן עם חברה שלי. 

ואז אני מבחינה שהוא פנוי ונעמדת בעצמי בתנוחה, לא זוכרת כבר מתי עשינו סשן אימפקט של ממש בפעם האחרונה. הוא לא מרחם עליי ומוציא מהתיק את הרחביה שנתתי לו במתנה ליום הולדת ובסך הכל אני עומדת שם וסופגת בגבורה, מתנתקת לאט לאט מכל המחשבות הטורדניות בראש ומתרכזת בכאן ועכשיו. 

אנחנו קובעים שנעשה קשירה עוד חצי שעה, בינתיים אני מתיישבת על כורסא ומבקשת מזוג חברים טובים שט' תבוא לשבת ביחד איתי. היא מתיישבת בין רגליי ונשענת עליי. היא לבושה שמלה שחורה דקה ללא שום דבר מתחת ואני מלטפת אותה בעדינות עד שמגיעה לפטמות הבולטות מבעד לבד. אני מתחילה לגרות אותן ומתבוננת בתגובה שלה, היא נהנית ומתמסרת ובעלה אשר גם השולט שלה עומד ממול ומתבונן בחיוך, לאחר זמן מה מצטרף ומלטף לה את הירכיים. גם בלי מילים אני כבר יודעת שהיא נמסה ונוטפת לגמרי. 

אני בורחת לשירותים וחוזרת לקשירה, מסירה מעצמי את כל הקשקושים ושמה כיסוי עיניים. הכיסוי מאפשר לי להתנתק מכל רעשי הרקע מצד אחד ולהיות קשובה לסשן ולגוף שלי מצד שני. בן זוגי קושר לי את הידיים, את הרגליים ואני אפילו לא מנסה לנחש מה מתכנן. הוא מרים אותי לאוויר ומנמיך את הליין שמחזיק את פלג גוף העליון כך שאני מוצאת את עצמי עם הראש למטה במן פיתול קל. התחושה פשוט מדהימה, מחבקת ומשחררת בו בזמן. הוא לוקח נוצה ומעביר אותה על גופי, בודק מה מצבי, מנשק אותי רגע לפני שמתחיל להוריד אותי. 

כשאני מסירה את כיסוי העיניים אני מגלה שאחד המורים מסטודיו שיבארי בו למדנו צפה לאורך הקשירה, אדם נוסף ניגש, לבן זוגי ומחמיא לו על הקשירה ועל הסשן. 

אני בינתיים מתיישבת על נשלט שנהנה להיות כיסא, כרית או ספה, הוא מודה לי ועושה לי עיסוי נעים, איננו מקצועי אבל הוא באמת משתדל. 

השעה כבר מאוחרת (או מוקדמת), והמועדון מתחיל להתרוקן, אני מסתובבת בין החברים שעדיין חוגגים, מתבוננת בסשנים שונים בחיוך וברוגע אחרי לילה מלא בחוויות מכל הסוגים והעולמות. 

אחרי סשן אימפקט משותף וקשוח שעשינו לא', הוא אמר לי שהחבלים כבר מוכנים, ממתינים.

אז ניגשתי לכלוב הקטן והתחלתי להסיר מעצמי את כל האביזרים, את הצמיד, את המשקפיים, את הרתמה מהחזה עד שנשארתי עם גרביון רשת, מכנסון קטנטן ומדבקות מנצנצות בצורת כוכב על הפטמות.

הוא קשר תחילה את החלק העליון של הגוף, ברתמה חדשה שאני פחות רגילה אליה, דאג גם להוסיף חבל שיעבור בין הרגליים. תהיתי האם הלחץ הנעים שיש לי במפשעה ישתנה כשאהיה באוויר, האם החבל הספציפי הזה יהיה מתוח או רפוי יותר עם השינוי בתנוחה.

תוך כדי הקשירה של המותניים והרגליים אני מבינה שאני הולכת לרחף באוויר עם הפנים למעלה. אני רגילה לשקוע לתוך החבלים קדימה עם משקל גופי ואני מנסה להישאר יציבה תוך כדי הקשירה מרוב התרגשות. 

הוא מרים אותי תחילה מחבל החזה, ואז מושך את הרגליים מעלה. ההפתעה האמיתית היא כשאני מוצאת את עצמי הפוכה עם הראש למטה. זה חדש, זה מרגש, זה מרגיש אחרת, הכאב עוטף אותי אבל החבלים אוחזים חזק ואני מתרכזת בנשימות עמוקות. 

הוא מסתובב סביבי, בוחן ובודק, מלטף, מגניב נשיקה וחוזר לשאול מה כואב?  אני עונה לו שמוזר לי שהידיים חופשיות ומשוחררות, אני יכולה להניע ולגעת. הוא מקפל וקושר אותן מאחורי גבי, זה מקשה עליי אבל אני הרגע ביקשתי זאת. 

אז הנה אני תלויה מהתקרה (או אם לדייק מהבמבוק) עם הראש כלפי מטה ואני יודעת שאני בטוחה ויפהפיה בתוך החבלים שלו, בקשירה שעשה עבורי עם החבלים איתם קושר רק אותי. 

כי שיבארי זה תמיד היה הקשר האמיתי שלנו. 

התמונה מסשן אחר שלנו. 

אנחנו נוהגים להגיע מוקדם למועדון ולתפוס את הבמה לסשן מוקדם של חבלים.

אני עולה על הבמה ועוצמת עיניים, אנשים נכנסים לאט לאטניגשים לבר, חיבוקים של שלום, מעיפים מבטים לכיון הבמה אבל עוד לא מתעכבים. 

והנה, אני כבר אוויר, שום דבר לא קיים יותר מלבדי, מלבדו והחבלים שאוחזים אותי בחיבוק צמוד כל כך שאני מרגישה בכל נים בגוף ובנשמה. 

אני לא רואה אבל יודעת שהוא מתבונן בי מהצד, עושה סביבי סיבוב, ניגש לתת לי נשיקה ולאפשר לי לבקש בקשה עוד חבל, אולי שעווה? או שמספיק והגיע הזמן לרדת למטה. 

כשאני יורדת מהחבלים על הרצפה, אני מתבוננת סביבי ורואה מועדון מלא באנשים.חבר קרוב מושך את החבלים שהושלכו על הרצפה תוך כדי ההורדה ומקפל אותם בחיוך.  פרצוף מוכר אחר מושיט לי יד ועוזר לרדת מהבמה, מושיב אותי ומביא לי מים מהבר. אנשים סביב ניגשים לומר כמה שהיינו יפים ואנשים אחרים רק מסמנים לי במבט "ואו". 

ואמנם החבלים כבר לא עליי אבל החיבוק נותר, החיבוק שלו והמחוות הקטנות מהחברים והאנשים הזרים מסביבממלאים אותי בתחושת בית ושייכות.