במשך שנים, בני אדם מנסים לתאר במילים, בסיפורים, בשירים, בסרטים ויצירות שונות את המושג הכל כך מופשט "אהבה" כי אין תשובה נכונה, אין נוסחה ואין דרך לראותה או לגעת בה.
כל אדם מדבר אהבה בשפתו הייחודית, יש מי שחזק במילים, יש מי שיודע לתת לך להרגיש שאתה מרכז עולמו ויש מי שיבחין בפרטים הקטנים ויעשה הכל כדי להקל לך על החיים. וכמובן, יש את שפת המגע, הקרבה. חיבוקים וליטופים, נשיקות ועיסויים.
לנו, יש דרך ייחודית נוספת לדבר בשפה הזו, באמצעות החבלים, בדיוק שם נרקם בינינו החיבור ההתחלתי. שנינו מעדיפים את הבמה, כמה שיותר פומבי כי אין שום סיבה, שלא להציג לראווה את הקשר הזה, הדבר האמיתי.
יש לו חבלים מיוחדים עבורי, ארוזים בנפרד. אותם מניח רק על גופי, איתם קושר רק אותי. כל חבל אשר מניח על גופי, עוטף ומחבק ומכאיב בו בזמן, בקשר עין וקשב מתמיד לצרכים ולבקשות של שני הצדדים.
אני מתמסרת וסומכת עליו בעיניים עצומות, גם בלי כיסוי עיניים. הוא מאתגר אותי כל פעם מחדש בקשירות שונות ומתבונן ביצירות שלו. ותמיד, תמיד ניגש, בחיוך זדוני להגניב לי נשיקות.
והטקסט הזה שכתבתי לפני שנתיים רלוונטי יותר מתמיד גם היום: "פעם אהבתי חבלים בגלל האפשרות לשחרר שליטה, היום אני אוהבת אותם בזכות החיבור. כשהוא מסדר את ידיי למנח המתאים מאחורי גבי, אינו ממהר, מתקרב לעורפי, נושם אותי, מעביר צמרמורת בגופי.
הכאב הוא אחר, אינו חד וחולף, הוא לא שורף. החבל שצמוד לגופי, הוא קצת כמו עינוי, מכריח אותי לעצום עיניים ולנשום עמוק, להרפות כל שריר ולהתמסר לתחושה. בזמן שהוא מתבונן בי מהצד בשתיקה או תוך כדי דיבור. אני מקשיבה אך בראשי מחשבה, כמה אני רוצה, שיושיט את ידו אליי וילטף את פניי."