אני זוכרת את זה.. זיכרון כזה של גוף, בוער בכל מקום.
כאילו כל תא בגוף שלי, משמש מקטע בו הזיכרון הזה נחקק בו.
אתה חגגת, מסיבת מעבר דירה, סוף עידן, ארנה ששימשה לחגיגות בכל הצבעים, לפני יציאה לפה, לפני יציאה לשם, 4 5 בבוקר - ריקודי שורות, ומתחילים הבילוי.
אני? לא.. לא הייתי בכל הטוב הזה. הגעתי בשלב מאוחר יותר לחבורה הזו..
טיפוס קצת מוזר, גבוה, חתיך כזה, יפיוף, התחתן לא מכבר עם בחירת ליבו. אבל עולם שלם שעומד לפרוץ החוצה כהר געש מתפרץ, מחכה לו.
קיבלתם אותי יפה, אותי ואת זוגתי, אם ביתי לעתיד, אז? הייתי סתם גזור כזה, לא ברור, לא מוסבר, אבל חביב, נעים - ת'מיודעים - כיף איתו במסיבות.
רקדנצ'יק כזה, חיית רחבה. איזה אנרגיות, קולט ביטים, וואלה, ממגנט.
כלאחר יד, המסיבה שימשה כפלטפורמה, מסיבת הסיום שלך, הפכה למסיבת היציאה שלי.
thunder being stolen, אבל בחמידות האופיינית של אותו הטיפוס שהייתי. לא מזיק. מניעים טהורים.
היציאה מהמקלט.
כל חיי הייתי במחשכים, קול קטן, קטנטן, לחש, ככזה שבקושי ניתן לשמוע. שעלה ברגעים מאוד ספציפים, ומיד רץ חזרה למטה, למקלט הנעים והנוח.
מתחת להכרה.
הגעתי עם לק, אבל רק ביד אחת, חששתי "ללכת עד הסוף". אבל ברגליים הרגשתי חופשיה, חלקה, ופוליש ציפורניים. אך מוצנע.
לאחד החבר'ה שלכם, אהוב שלי יקר עד היום, תפסתי ברגע אחד פרטי, שידרתי קצת וייב שונה באותו ערב, נשי כמעה.. וחשפתי את רגלי.
ארוכה, חלקה פתאום, חטובה, עם לק אדום בקצה, מרוח לעילא ולעילא.
המבט ההמום שקיבלתי ממך בעיניים באותה העת, פרייסלס.
כאילו התגלה קנטאור מול עיניך, חצי איש למעלה, חצי אישה למטה.
כן בייבי, אני זה בעצם היא. חיבוקים.
קצרה היריעה מלהספיק כעת כל מה שהיה באותו הערב.
המשך היציאה מהמקלט..
מתישהו.