נועם היה בן 39
אני הייתי בת 18
הוא היה נמוך
גם הסטנדרטים שלי היו
הוא הסריח מסיגריות
אני הסרחתי משקרים
זה היה בערך חודש אחרי שעזבתי את הבית של ההורים שלי.
הדירה שלי הייתה ריקה, אבל כשנועם נכנס הוא מילא אותה בריח של סיגריות, "טוקסידו" ובביטחון עצמי של גבר שמדבר יותר מהגובה שלו.
"אחלה מקום יש לך כאן.." הוא אמר, וזרק את המפתחות שלו על השולחן, מרגיש בנוח.
"תודה."
הוא התקרב עוד לפני שהיה לי זמן לקלוט את זה. אוחז בפנים שלי ומושך אותי לנשיקה עמוקה, מעביר אליי טעם מריר וחונק של סיגריות.
התנתקתי ממנו, הוא הסתכל עליי וחייך.
"יש לך אחלה של פה."
"אמסור להורים."
צחוק קצר ויבש, הוא חזר לפה שלי, "תפתחי".
לא התנגדתי,
הוא הכניס שתי אצבעות
דוחף אותן יותר עמוק
עוד
ועוד
אני נחנקת, הוא הוציא אותן.
"כנראה שנצטרך לעבוד על זה." וחזר לנשק אותי
הוא התחיל להוביל לכיוון המיטה, לא מחכה, עולה עליי בכבדות,
מוריד שכבה
ועוד שכבה
"איזה סקסית את"
נשיכה
עוד נשיכה
אני כבר לא מצליחה להכניס אוויר כמו שצריך, הדמעות מתחילות לזלוג.
"פאק" הוא עוצר לרגע, בוהה בי. "הכל בסדר?"
לא. "כן."
"אז למה את בוכה?"
מגועל. "כי כיף לי."
גם לזה הוא האמין. הם תמיד מאמינים.
או שאולי הם פשוט לא רוצים לשמוע את האמת?
הוא הוריד את המכנסיים, שפשף את הזין שלו.
"אתה לא מתכוון לשים קונדום?"
"אני פחות מתחבר לזה, זה מפריע לך?"
"פחות זורם לי להידבק באיידס." אמרתי תוך משיכה באף
"אין עליי.."
"רציני? אני אמרתי לך על העניין הזה במפורש כשדיברנו…"
"היה לי יום ארוך בעבודה, זה ברח לי… סליחה מותק."
שתיקה קצרה
"אולי בכל זאת..?"
"אמרתי לא."
"רק הפעם? אני מבטיח בפעם הבאה לזכור…"
בפעם הבאה הוא דווקא זכר. אבל לא זכר להשאיר אותו עליו.
קמתי והלכתי. נעלתי את עצמי בשירותים.
למה לעזאזל אני מתחבאת בתוך הבית של עצמי במקום להעיף אותו?
שטפתי פנים ושמתי על עצמי חולצה שהייתה בסל הכביסה.
יצאתי, מסתכלת עליו, הוא עדיין במיטה. במיטה שלי. מתנהג כאילו כלום.
"תתלבש וצא."
"את יכולה לחזור על זה שוב?"
"שמעת אותי נועם, תתלבש וצא."
"זה משהו שעשיתי יעל?"
אלוהים הוא אפילו לא זוכר מה השם שלי
התעלמתי. הוא בא מאחוריי, ניסה לחבק אותי.
דחפתי אותו.
"מאמי… לא התכוונתי."
"זה מעניין לי את התחת, צא לי מהבית נועם."
"גם אני מעוניין בתחת שלך…"
הוא ניסה להכניס את היד שלו בין הרגליים שלי
"תגיד לי זה נראה לך הגיוני? אמרתי לא. אז לא."
"צודקת יעלי, סליחה."
"לא קוראים לי יעל."
זרקתי עליו את הנעליים שלו, שהיו ליד הדלת.
"צא מפה כבר."
"נאווה? נוגה? אילה?"
התעלמתי.
בסוף הוא כבר הבין שאין לו ברירה, אני לא אפול שוב למשחק הדבילי הזה.
לא איתו לפחות.
פתחתי לו את הדלת, הוא יצא.
"לפחות תגידי לי איך קוראים לך?"
"אריה."
"לילה טוב, אריה."
"לך תזדיין, נועם."