תא הוידויים שלי

הוא היה בן 26 או 27.
אני לא זוכרת מה הוא אמר שהוא עושה עם החיים שלו.
נדמה לי שבאותו זמן שדיברנו הוא בדיוק התחיל עוד סבב מילואים.
מההתחלה חשבתי שיש לו חיוך מקסים. עוד מהפרופיל באתר.
כשהוא הגיע אני כבר נרדמתי. לא היה כזה מאוחר. אולי 8 או 9 בערב.
מה שהעיר אותי היה השיחה ממנו שבה הוא אמר לי שהוא בחוץ, ושאין לי מה להילחץ.
"קחי את הזמן, אני מחכה לך."
כשנעלתי נעליים חשבתי על זה שיש לו קול נעים.
כשיצאתי מהדירה שלי והסתכלתי עליו הוא ראה שאני קצת מהוססת אז הוא שאל אם הכל בסדר ואם אני מזהה אותו.
חשבתי שזאת התחלה טובה.
הלכנו ביחד אולי שעה. עשינו סיבוב.
הוא כל הזמן דיבר אליי כמו אל מטומטמת.
אמרתי לו שהוא לא מחדש לי כלום ושאשמח אם הוא יפסיק לדבר בטון הזה.
הוא טען שהוא לא מבין למה אני מתכוונת.
כשחזרנו עמדנו בלובי וחיכינו למעלית.
כשהיא הגיעה ונכנסנו, שם, בין קומת הכניסה לקומה שלי, הוא נצמד אליי וניסה לנשק אותי. הנוכחות שלו מילאה את החלל הקטן והסגור.
כשנכנסנו, שאלתי אם הוא רוצה משהו לשתות, דיברנו עוד קצת.
ואז הוא שאל אם אני "מהזורמות", אני בתגובה משכתי בכתפיים.
הוא כנראה ראה את זה כאישור לתפוס לי את הפנים והתחיל לנשק אותי. הגענו למיטה כל כך מהר. הוא הפשיט אותי. הוא עדיין עם בגדים. הוא הוריד לי את התחתונים. דחף אצבעות בגסות. סטר לי בתחת. בחזה. בפנים. זה כאב. שתקתי. הוא המשיך לנשק אותי. שאלתי אם הוא לא מתכוון להתפשט, הוא ענה שהוא חייב ללכת עוד מעט ושהוא גם לא "מצויד" הוא חזר לנשק אותי, ואז קם.
"אוי" הוא פלט פתאום. היה לו מסטיק בפה כל הזמן הזה. המסטיק הזה היה עכשיו בשיער שלי.
גם אני קמתי, סידרתי את התחתונים ולבשתי את החולצה שלי. הלכתי למטבח. לקחתי סכין. חתכתי את השיער שלי. הוא ניסה לעצור אותי. הוא אמר שהוא יכול להוציא  את זה. עניתי שהכל בסדר.
חור שחור. זה מה שהרגשתי באותו הרגע.
החזקתי את קווצת השיער בין האצבעות וחתכתי. שלושה סנטימטרים מהשיער שלי ומסטיק.
הוא אמר שוב ש"אם רק היית נותנת לי לעזור..." ו"חבל על השיער.." אבל אני אמרתי שהכל בסדר.
התחלתי ללכת לכיוון הדלת.
הוא שאל אם אני לא מתכוונת להתלבש,
"בשביל מה? לאן אני יוצאת?"
"ללוות אותי."
גיחכתי.
פתחתי לו את הדלת. הוא הסתכל לי בעיניים, ניסה למצוא שם משהו.
"מה?"
"אני עדיין לא מצליח לקרוא אותך."
הוא יצא.
"נדבר" הוא אמר.
עניתי בתנועת יד.
אחרי שבועיים הוא צץ שוב ושאל אם לדעתי זה יכול ללכת בינינו.
לא עניתי.
באמת היה לו חיוך מקסים. 

הייתי רוצה להגיד שגירשתי אותו, או לפחות שעזבתי בעצמי, אבל אני נשארתי. וגם הוא.
זה קרה כי רציתי?
אולי הגוף שלי פלט איזה תדר של ויתור, שקט מספיק כדי שלא אהיה מודעת אבל מספיק בולט כדי שהם יהיו. מה זה משנה בכלל?
אני מסתובבת בתחושה שכל מי שמסתכל עליי יכול להסתכל גם ישר לתוכי, לתוך הנשמה.
התחלתי לקיים יחסים עם כל מיני אנשים. לא משנה מי, רק לא להיות לבד. חשבתי שזה יעזור לי למצוא אותה, את האמת. הבאתי את עצמי למצבים דפוקים, לסיכון שזה יקרה שוב, בזמן שאני עוד מנסה להבין למה הפעם הראשונה קרתה בכלל.
כאילו אם אעבור מאחד לאחד, אולי לפחות כבר לא ארגיש שהגוף שלי חלק ממני. ואולי יכאב לי קצת פחות. למי אכפת אם זה כבר קרה פעם?
זה קרה המון פעמים מאז.
מה זה כבר משנה?
אבל זה שינה. זה מה שהם רצו. זה מה שאני נתתי. לא היססתי אפילו לא לרגע. ממילא אין לי סיכוי.
בחרתי להפסיד עוד לפני שהמשחק התחיל בכלל.
זה מה שהם ראו בי כל הזמן, ואני לא ניסיתי למחות.
לאחר מכן, הגיעה תחושה.
מגעילה כל כך.
מרירה כל כך.
הרגשתי אותה בגרון. יש לה טעם של קיא. אבל גם נחמה של משהו מוכר.
אני נאחזת בה.
אני כבר לא מצליחה להתמסר. לשום דבר. לאף אחד. אני עושה אותו דבר כל פעם, משמיעה את אותם קולות חסרי משמעות. איזה קולות בכלל עושים כשנהנים?
אני מנסה להיזכר אם פעם נהניתי או שהתעסקתי רק בלזייף.
לא חשוב.
ולמען האמת, גם לא ממש אכפת.

-ואת חושבת שאני יותר דוש ממנו?
אני חושבת שאתה דוש וזהו.
אני תמיד נתקעת עם הדושים.
-ומה זה אומר עלייך?
שאני מטומטמת.
-אין הסבר אחר?
אולי הצורך התמידי שלי ביחס
-את מקבלת ממני מלא יחס. לא?
היחס שלך לא שווה בעיניי.
אתה הדוש שחוזר אחת לחודש ושואל אותי אם יזרום לי להיפגש איתך כאילו הפעם אני לשם שינוי אענה כן.
-מה את חושבת שיקרה אם ניפגש?
כלום. אנחנו גם לא ניפגש.
-אין לך ציפיות?
לא.
-אז אולי לא יהיה כל כך נורא אם ניפגש?
אולי. אבל אין בי את האנרגיות לזה.

זרקתי את הטלפון לצד השני של החדר, הוא נפל על השטיח בקול עמום.

 

 

 

 

 

נועם היה בן 39
אני הייתי בת 18
הוא היה נמוך
גם הסטנדרטים שלי היו
הוא הסריח מסיגריות
אני הסרחתי משקרים
זה היה בערך חודש אחרי שעזבתי את הבית של ההורים שלי.
הדירה שלי הייתה ריקה, אבל כשנועם נכנס הוא מילא אותה בריח של סיגריות, "טוקסידו" ובביטחון עצמי של גבר שמדבר יותר מהגובה שלו. 
"אחלה מקום יש לך כאן.." הוא אמר, וזרק את המפתחות שלו על השולחן, מרגיש בנוח.
"תודה." 
הוא התקרב עוד לפני שהיה לי זמן לקלוט את זה. אוחז בפנים שלי ומושך אותי לנשיקה עמוקה, מעביר אליי טעם מריר וחונק של סיגריות.
התנתקתי ממנו, הוא הסתכל עליי וחייך.
"יש לך אחלה של פה."
"אמסור להורים."
 צחוק קצר ויבש, הוא חזר לפה שלי, "תפתחי".
לא התנגדתי,
הוא הכניס שתי אצבעות
דוחף אותן יותר עמוק
עוד
ועוד
אני נחנקת, הוא הוציא אותן.
"כנראה שנצטרך לעבוד על זה." וחזר לנשק אותי
הוא התחיל להוביל לכיוון המיטה, לא מחכה, עולה עליי בכבדות,
מוריד שכבה
ועוד שכבה
"איזה סקסית את"
נשיכה
עוד נשיכה
אני כבר לא מצליחה להכניס אוויר כמו שצריך, הדמעות מתחילות לזלוג.
"פאק" הוא עוצר לרגע, בוהה בי. "הכל בסדר?"
לא. "כן."
"אז למה את בוכה?"
מגועל. "כי כיף לי."
גם לזה הוא האמין. הם תמיד מאמינים. 
או שאולי הם פשוט לא רוצים לשמוע את האמת?
הוא הוריד את המכנסיים, שפשף את הזין שלו.
"אתה לא מתכוון לשים קונדום?"
"אני פחות מתחבר לזה, זה מפריע לך?"
"פחות זורם לי להידבק באיידס." אמרתי תוך משיכה באף
"אין עליי.."
"רציני? אני אמרתי לך על העניין  הזה במפורש כשדיברנו…"
"היה לי יום ארוך בעבודה, זה ברח לי… סליחה מותק."
שתיקה קצרה
"אולי בכל זאת..?"
"אמרתי לא."
"רק הפעם? אני מבטיח בפעם הבאה לזכור…"

בפעם הבאה הוא דווקא זכר. אבל לא זכר להשאיר אותו עליו. 
קמתי והלכתי. נעלתי את עצמי בשירותים.
למה לעזאזל אני מתחבאת בתוך הבית של עצמי במקום להעיף אותו?
שטפתי פנים ושמתי על עצמי חולצה שהייתה בסל הכביסה.
יצאתי, מסתכלת עליו, הוא עדיין במיטה. במיטה שלי. מתנהג כאילו כלום.
"תתלבש וצא."
"את יכולה לחזור על זה שוב?"
"שמעת אותי נועם, תתלבש וצא."
"זה משהו שעשיתי יעל?"
אלוהים הוא אפילו לא זוכר מה השם שלי
התעלמתי. הוא בא מאחוריי, ניסה לחבק אותי.
דחפתי אותו.
"מאמי… לא התכוונתי."
"זה מעניין לי את התחת, צא לי מהבית נועם."
"גם אני מעוניין בתחת שלך…"
הוא ניסה להכניס את היד שלו בין הרגליים שלי
"תגיד לי זה נראה לך הגיוני? אמרתי לא. אז לא."
"צודקת יעלי, סליחה."
"לא קוראים לי יעל."
זרקתי עליו את הנעליים שלו, שהיו ליד הדלת.
"צא מפה כבר."
"נאווה? נוגה? אילה?"
התעלמתי.
בסוף הוא כבר הבין שאין לו ברירה, אני לא אפול שוב למשחק הדבילי הזה.
לא איתו לפחות.
פתחתי לו את הדלת, הוא יצא.
"לפחות תגידי לי איך קוראים לך?"
"אריה." 
"לילה טוב, אריה."
"לך תזדיין, נועם." 

אפשר להבין למה אתה מרשה לעצמך לדבר אליי ככה?

-כי כולם ממששים אותך אריה. איך את מצפה שיכבדו אותך כשאת מתנהגת כמו זונה?

 

לסבתא שלי קוראים חנה.
לסבתא שלי היה שיער ג'ינג'י ואת העיניים הכי עמוקות שתראו.
לסבתא שלי היה חיוך שתמיד גרם לי לחייך גם.
סבתא שלי הכי אהבה ארטיק לימון.
סבתא שלי תמיד אמרה שמכל הנכדים היא הכי אוהבת אותי.
סבתא שלי תמיד אמרה לי שאני לא יפה כשאני בוכה.
סבתא שלי תמיד חיכתה לי שאני אבוא.
סבתא שלי תמיד התעקשה שמבין שתינו היא אוהבת יותר.
סבתא שלי ניהלה איתי שיחות שלמות רק במבטים.
סבתא שלי תמיד קילפה לי את ה"קשה" של הגזר כי אני אוהבת רק את החלק המתוק.
סבתא שלי תמיד אמרה שכל החיים היא חיכתה רק לי.
סבתא שלי תמיד העריכה אותי בגלל מי שאני.
סבתא שלי תמיד אמרה שאני הדבר הכי טוב שקרה לה.
סבתא שלי תמיד הקשיבה לכל מה שהיה לי להגיד.
סבתא שלי תמיד ידעה תוך שנייה מה עובר עליי ומה אני צריכה בדיוק, גם בלי שאגיד.
סבתא שלי תמיד ידעה לתת את העצה הנכונה.
סבתא שלי כל יום הכינה לי מרק.
סבתא שלי תמיד אמרה שנישאר יחד לתמיד.
לפני חודש סבתא שלי נפטרה.
סליחה סבתא שלי.
סליחה שלא ביקרתי יותר.
סליחה שהייתי מטומטמת וחשבתי שיש דברים יותר חשובים מהחיוך שלך.
סליחה שלא עברתי עד עכשיו את הטסט, אז לא תהיי כאן לשמוע כשאעבור.
סליחה שלא הכנתי לך יותר את העוגה שאת אוהבת.
סליחה שלא תמיד עניתי כשהתקשרת.
סליחה שלא תראי אותי מסיימת את הלימודים, כל כך התאמצתי כי ידעתי שזה החלום שלך.
סליחה שלא הייתי טובה מספיק.
בבקשה תמשיכי לשמור עליי.
אני  אוהבת אותך.
אני יותר.

 

 

 

לבד.
תמיד הייתי לבד.
בת בכורה להורים חסרי אחריות, שתמיד העדיפו להשאיר אותי בבית להשגיח על האחים או לקפל כביסה, במקום ללכת ללמוד את משפט פיתגורס ולרקום קשרים חברתיים.
שלא תטעו, זה לא אומר שאני סתומה. ממש לא. מי שמכיר אותי יודע שהספקתי הרבה מהבחינה הזאת.

העניין הוא שכשאת גדלה ככה, את לומדת שערך עצמי נמדד רק במה שאת נותנת לאחרים. שיש לך אחריות ואסור לך לברוח ממנה. עם הזמן את גדלה והופכת באופן רשמי ל"הורה השלישי" בבית (למרות שבתכלס הייתי השני, ולפעמים גם הראשון).

וכשאת גדלה אפילו יותר ומתחילה להתפתח, את מבינה שבניגוד לבית, בחוץ העולם לא דורש ממך כל כך הרבה. רק מחשוף.

 מחשוף גורר יחס.
(מזויף, אבל זה לא עניין אותי).
מחשוף גורר כוח.
(מזויף, אבל זה לא עניין אותי).
מחשוף גורר עדיפות.
(מזויפת, אבל זה לא עניין אותי).

לא לקח לי הרבה זמן לקלוט את כוח העל שלי. קצת עפעוף, קמצוץ חיוך ביישני, אולי נשיכה קטנה של השפה התחתונה – ואני מקבלת כל מה שביקשתי. בבית הייתי צריכה לעבוד קשה בשביל מילה טובה. בחוץ? הספיק לי להוריד כתפייה אחת כדי להרגיש שאני מנהלת את העולם.
התחלתי לעשות ניסויים. חיכיתי לראות איך המוכר במכולת פתאום שוכח לחייב אותי על החלב, או איך הנהג באוטובוס מחכה רק לי. זה היה ממכר לראות גברים מבוגרים, חזקים, כאלו שמתנהגים כאילו הם מבינים משהו מהחיים שלהם, מתבלבלים מול ילדה בת 17 עם מבט קצת נועז מדי.
הבנתי שהעולם הוא לא מקום של צדק או אחריות; הוא מקום של מי שמצליח לסובב את השני על האצבע. הייתי מחכה למבט הזה בעיניים שלהם. הרגע שבו הם שוכחים שהם בני חמישים, שהם נשואים, שהם בדרך לעבודה. הם היו הופכים למשהו קטן וצפוי. וזה מילא אותי. זה הרגיש כאילו אני שואבת מהם את כל החשיבות שלהם ומעבירה אותה אליי. באותן שניות, אני הייתי הדבר הכי חשוב בעולם. גם אם רק בשבילם, וגם אם רק לעשר דקות.

הבעיה עם יחס מהסוג הזה היא שהוא כמו ג'אנק פוד – זה אולי סותם את הרעב לרגע, אבל אחרי שעה הבטן שוב מקרקרת. אז את צריכה עוד. עוד מבט, עוד פלירטוט, עוד הודעה באתר כזה או אחר, עוד פידבק שמאשר לי שאני נראית טוב. עוד משהו שיגרום לי להרגיש קצת פחות שקופה.
התמכרתי לרעש הזה כי הוא השתיק את המחשבות. על הטראומות, על הכביסה שמחכה לי, על שיעורי הבית של אחותי שהבטחתי לעזור בהם, או על המתכונת שיש לי בעוד יומיים. הרגשתי שאני שווה משהו.

בגיל 17 לא הייתי מודעת לצרות שזה יכניס אותי אליהן אחר כך.אהבתי שהם מסתכלים, ושנאתי שאין להם מושג על מה הם מסתכלים.
ההרגשה שאין לך אישיות. שגם כשאת אומרת משהו רציני, כמו "לא" או "אין לי מצב רוח", כבר לא מקשיבים לך.
הם עסוקים בלהוריד את היד קצת יותר נמוך, לחשוף עוד פיסה.
וכלום כבר לא שלך. את בסך הכל ציצי, תחת ופה. את שומעת משפטים כמו "יש לך שפתיים של מוצצת" ושאלות על שקעים ותקעים.
עברתי דברים מאז, אבל נשארתי אותה אריה. ילדה שבסך הכל רצתה שמישהו יראה אותה.
אני רק בת 19 וכבר הספקתי למפות את כל הדרכים שבהן אפשר למכור חתיכות מהנשמה בשביל ליטוף או חיוך. עברתי בין אתרים, חייכתי ופלרטטתי עד שהאצבעות דיממו, והכל כדי לברוח מהדבר האחד שאני לא מסוגלת להתמודד איתו –
השקט.

יוגב.

יוגב היה בן 50

אני הייתי בת 17 וחצי

הוא היה באמצע משבר גיל החמישים

אני הייתי באמצע תקופת הבגרויות שלי

הוא היה עסוק בלשלם משכנתא

אני הייתי עסוקה בליישר את הבגד ים כדי שהשיזוף יהיה אחיד

אני ויוגב הכרנו באחד האתרים,  דיברנו מהרגע שהכרנו כל יום כל היום. 

זה הרגיש מוזר, מצד אחד הוא כבר בן חמישים, מה יש לי לחפש אצל מישהו כזה?

מצד שני, הרגשתי כל כך לבד. 

הצורך ביחס ניצח.

ואז, משום מקום הוא הציע שניפגש, עניתי בחיוב. הרי מה יש לי להפסיד?

הוא הגיע. השעה הייתה כמעט 12 בלילה. היה שיא החורף. אמרו שאולי באחת יתחיל גשם, קיוויתי שלא.

הוא פשוט עמד שם, ידעתי שזה הוא, הלכתי לכיוונו.

"אתה מחכה לי?"

"לך."

הוא התקרב אליי עוד, הוא כרך את הידיים שלו סביבי.

התחבקנו (או שאולי יותר נכון להגיד שהוא מישש אותי).

דקה.

שתיים.

שלוש.

זה הרגיש כמו נצח.

רציתי לחזור הביתה אבל לא הייתי מסוגלת לזוז.

הוא הפסיק את ה"חיבוק", החזיק את הפנים שלי והטה אותן כלפיי מעלה.

"במציאות את אפילו יותר יפה"

"תודה, יפה מצידך להגיד."

"שנלך?"

חייכתי, הוא לקח את זה ככן.

התחלנו ללכת.

עם כל צעד הוא קיבל יותר ביטחון. הרגשתי את זה. 

הרגשתי את היד שלו על הגב שלי, ולאט לאט יורדת עוד למטה…

"מה אתה עושה?"

"אני רק רוצה שיהיה לך נעים. את רועדת."

"אני מסתדרת, תודה."

התיישבנו על איזה ספסל, הרחוב היה ריק.

הוא הסתכל עלי, שאל מה שלומי.

"בסדר,תודה."

"אפשר לנשק אותך?"
"לא."

"למה לא?"

"יש לי הרפס."

הוא הסתכל עליי מזועזע

"צחקתי."

"אה חחחחח"

שתיקה קצרה

"את יודעת.. קיוויתי שבמציאות את תהיי קצת פחות צינית."

"אני קיוויתי שבמציאות תהיה יותר גבוה"

"אאוץ'.הרגשתי את זה."
"איפה? תראה לי."

הוא הצביע על המפשעה שלו

גלגלתי עיניים
"למה את כל כך כועסת? תשחררי."

"אני לא כועסת, פשוט קצת עייפה."

"אולי ניכנס לרכב? נתחמם קצת?" 

"רעיון טוב"

התחלנו ללכת לכיוון החנייה שהוא החנה בה את הרכב, עכשיו היד שלו כבר לא הייתה רק על הגב שלי, היא הייתה יותר למטה. הרבה יותר למטה.
לא הייתי בטוחה שזה מה שאני רוצה, אבל כבר הרגיש לי מאוחר מדי להתחרט.

הוא פתח את דלת הרכב וחייך, מסמן לי להכנס.

נכנסתי. עכשיו כבר אי אפשר לברוח.

הוא שוב בחן אותי, פתח עוד קצת את רוכסן הסוודר שלי

"הכל בסדר?"

לא. "כן, למה?"

"את נראית מהורהרת."

"יש לי הגשה לאיזה פרויקט מחר, אני כנראה לחוצה קצת.."

"מממ אולי אני אוכל לעזור לך להרגע."

ירדה שכבה

"איזה סקסית את"

עוד שכבה

"פאק"

עוד גניחה

"את כל כך יפה."

עוד אנחה

ואז הוא הכניס את היד שלו לתחתונים שלי.

"את כל כך הדוקה"

עוד הצמדה של ראש לחזה

"תני לי עוד"

עוד  ניסיון להצמיד שפתיים

"עוד קצת"

עוד נשיכה

ואז הוא הוריד את המכנסיים שלו

משם הכל כבר נהיה מטושטש, תחושת מחנק,ריח של מושבי עור וזיעה של גבר בגיל העמידה.

התמקדתי בטיפות הגשם, שנזלו על החלון.
חושבת על הרגע שאני אחזור הביתה, למיטה שלי.

השעה הייתה כבר רבע לארבע לפנות בוקר, הרגשתי מסריחה, דביקה, והיה לי טעם רע בפה.

הוא היה באמצע לסדר את עצמו ולהתאפס

"אני חושב שכדאי שאני אלך, יש לי עבודה עוד כמה שעות."

"כן, רעיון טוב."

"תרצי שאחזיר אותך הביתה? את מרגישה בסדר?"

"כן אני בסדר. אני אחזור ברגל אני גרה קרוב,תודה בכל אופן."

"אוקיי, אפשר בכל זאת לקבל נשיקה?"
"לא.ביי יוגב."

פתחתי את דלת הרכב ויצאתי.

"להתראות אריה."