תא הוידויים שלי

הייתי רוצה להגיד שגירשתי אותו, או לפחות שעזבתי בעצמי, אבל אני נשארתי. וגם הוא.
זה קרה כי רציתי?
אולי הגוף שלי פלט איזה תדר של ויתור, שקט מספיק כדי שלא אהיה מודעת אבל מספיק בולט כדי שהם יהיו. מה זה משנה בכלל?
אני מסתובבת בתחושה שכל מי שמסתכל עליי יכול להסתכל גם ישר לתוכי, לתוך הנשמה.
התחלתי לקיים יחסים עם כל מיני אנשים. לא משנה מי, רק לא להיות לבד. חשבתי שזה יעזור לי למצוא אותה, את האמת. הבאתי את עצמי למצבים דפוקים, לסיכון שזה יקרה שוב, בזמן שאני עוד מנסה להבין למה הפעם הראשונה קרתה בכלל.
כאילו אם אעבור מאחד לאחד, אולי לפחות כבר לא ארגיש שהגוף שלי חלק ממני. ואולי יכאב לי קצת פחות. למי אכפת אם זה כבר קרה פעם?
זה קרה המון פעמים מאז.
מה זה כבר משנה?
אבל זה שינה. זה מה שהם רצו. זה מה שאני נתתי. לא היססתי אפילו לא לרגע. ממילא אין לי סיכוי.
בחרתי להפסיד עוד לפני שהמשחק התחיל בכלל.
זה מה שהם ראו בי כל הזמן, ואני לא ניסיתי למחות.
לאחר מכן, הגיעה תחושה.
מגעילה כל כך.
מרירה כל כך.
הרגשתי אותה בגרון. יש לה טעם של קיא. אבל גם נחמה של משהו מוכר.
אני נאחזת בה.
אני כבר לא מצליחה להתמסר. לשום דבר. לאף אחד. אני עושה אותו דבר כל פעם, משמיעה את אותם קולות חסרי משמעות. איזה קולות בכלל עושים כשנהנים?
אני מנסה להיזכר אם פעם נהניתי או שהתעסקתי רק בלזייף.
לא חשוב.
ולמען האמת, גם לא ממש אכפת.