תא הוידויים שלי

לבד.
תמיד הייתי לבד.
בת בכורה להורים חסרי אחריות, שתמיד העדיפו להשאיר אותי בבית להשגיח על האחים או לקפל כביסה, במקום ללכת ללמוד את משפט פיתגורס ולרקום קשרים חברתיים.
שלא תטעו, זה לא אומר שאני סתומה. ממש לא. מי שמכיר אותי יודע שהספקתי הרבה מהבחינה הזאת.

העניין הוא שכשאת גדלה ככה, את לומדת שערך עצמי נמדד רק במה שאת נותנת לאחרים. שיש לך אחריות ואסור לך לברוח ממנה. עם הזמן את גדלה והופכת באופן רשמי ל"הורה השלישי" בבית (למרות שבתכלס הייתי השני, ולפעמים גם הראשון).

וכשאת גדלה אפילו יותר ומתחילה להתפתח, את מבינה שבניגוד לבית, בחוץ העולם לא דורש ממך כל כך הרבה. רק מחשוף.

 מחשוף גורר יחס.
(מזויף, אבל זה לא עניין אותי).
מחשוף גורר כוח.
(מזויף, אבל זה לא עניין אותי).
מחשוף גורר עדיפות.
(מזויפת, אבל זה לא עניין אותי).

לא לקח לי הרבה זמן לקלוט את כוח העל שלי. קצת עפעוף, קמצוץ חיוך ביישני, אולי נשיכה קטנה של השפה התחתונה – ואני מקבלת כל מה שביקשתי. בבית הייתי צריכה לעבוד קשה בשביל מילה טובה. בחוץ? הספיק לי להוריד כתפייה אחת כדי להרגיש שאני מנהלת את העולם.
התחלתי לעשות ניסויים. חיכיתי לראות איך המוכר במכולת פתאום שוכח לחייב אותי על החלב, או איך הנהג באוטובוס מחכה רק לי. זה היה ממכר לראות גברים מבוגרים, חזקים, כאלו שמתנהגים כאילו הם מבינים משהו מהחיים שלהם, מתבלבלים מול ילדה בת 17 עם מבט קצת נועז מדי.
הבנתי שהעולם הוא לא מקום של צדק או אחריות; הוא מקום של מי שמצליח לסובב את השני על האצבע. הייתי מחכה למבט הזה בעיניים שלהם. הרגע שבו הם שוכחים שהם בני חמישים, שהם נשואים, שהם בדרך לעבודה. הם היו הופכים למשהו קטן וצפוי. וזה מילא אותי. זה הרגיש כאילו אני שואבת מהם את כל החשיבות שלהם ומעבירה אותה אליי. באותן שניות, אני הייתי הדבר הכי חשוב בעולם. גם אם רק בשבילם, וגם אם רק לעשר דקות.

הבעיה עם יחס מהסוג הזה היא שהוא כמו ג'אנק פוד – זה אולי סותם את הרעב לרגע, אבל אחרי שעה הבטן שוב מקרקרת. אז את צריכה עוד. עוד מבט, עוד פלירטוט, עוד הודעה באתר כזה או אחר, עוד פידבק שמאשר לי שאני נראית טוב. עוד משהו שיגרום לי להרגיש קצת פחות שקופה.
התמכרתי לרעש הזה כי הוא השתיק את המחשבות. על הטראומות, על הכביסה שמחכה לי, על שיעורי הבית של אחותי שהבטחתי לעזור בהם, או על המתכונת שיש לי בעוד יומיים. הרגשתי שאני שווה משהו.

בגיל 17 לא הייתי מודעת לצרות שזה יכניס אותי אליהן אחר כך.אהבתי שהם מסתכלים, ושנאתי שאין להם מושג על מה הם מסתכלים.
ההרגשה שאין לך אישיות. שגם כשאת אומרת משהו רציני, כמו "לא" או "אין לי מצב רוח", כבר לא מקשיבים לך.
הם עסוקים בלהוריד את היד קצת יותר נמוך, לחשוף עוד פיסה.
וכלום כבר לא שלך. את בסך הכל ציצי, תחת ופה. את שומעת משפטים כמו "יש לך שפתיים של מוצצת" ושאלות על שקעים ותקעים.
עברתי דברים מאז, אבל נשארתי אותה אריה. ילדה שבסך הכל רצתה שמישהו יראה אותה.
אני רק בת 19 וכבר הספקתי למפות את כל הדרכים שבהן אפשר למכור חתיכות מהנשמה בשביל ליטוף או חיוך. עברתי בין אתרים, חייכתי ופלרטטתי עד שהאצבעות דיממו, והכל כדי לברוח מהדבר האחד שאני לא מסוגלת להתמודד איתו –
השקט.