אנחנו רגילים לחשוב שתוקף וקורבן הם אויבים, אבל למעשה הם שותפים דינמיים.
קורבנות היא צורת שליטה מתוחכמת ואגרסיבית. הקורבן הוא לא תמיד הצד החלש בסיפור, לפעמים הוא המפעיל הסמוי של התוקף דרך רגשות אשם, עליונות מוסרית, או דרך הרצון להרגיש קדוש מעונה.
קורבנות היא מחסום פסיכולוגי שפוטר את בעליו מהצורך להשתנות, לקחת אחריות אישית ולהתעמת עם הצללים שלו. מצד שני, התוקף, שגם הוא לא תמיד הצד החזק בסיפור משמש לעיתים כ "קבלן הביצוע" של המתקרבן.
התוקף מגיע בדיוק למקומות בהם הקורבן ויתר על כוחו ונטש את עצמו. שם הוא מנצל את חולשתיוו בכדי לבסס שליטה.
גם התוקף וגם הקורבן מופעלים על ידי אותה תחושת חוסר ערך עצמי.
התוקף מפעיל את הדרמה בזמן ההתפרצות, הוא זקוק לרעש כדי להרגיש שאיננו שקוף. הקורבן מפעיל את הדרמה לאחר ההתפרצות, כי הוא זקוק לכאב כדי להתעטף בסבל, לחזק את עמדת הצדיק המוסרי ולהגיש לצד השני, את חשבונית האשמה.
הדינמיקה של תוקף וקורבן מנהלת אותנו במערכות יחסים דרך מניפולציות, שחשוב לזהות.
יש את זו שויתרה על עצמה ואז שולחת חשבונית של רגשות אשם : "אחרי כל מה שעשיתי בשבילך?" או זה שמשתמש בחולשה שלו כדי לאלץ את הצד השני לפעול במקומו, ואז להתלונן על כך ש"מישהו אחר" מחליט בשבילו. יש את הרגיש מדי, זה שגורם לכולם ללכת על קליפות ביצים סביבו ולפחד "שחס וחלילה לא לפגוע בו". יש את ההורים למשל, שמשתמשים בבדידות כדי לעורר נקיפות מצפון אצל הילדים : "אל תדאגו לי, אני אשאר לבד בחג."
אנו נוטים לאמץ את התפקידים הללו כי הם נותנים לנו מידה של זהות. ואם נפסיק להאשים או לתקוף
מי נהיה?
הידיעה שאין אשמים בכשלונות שלנו היא הכי מפחידה בעולם, וכל עוד אנחנו זקוקים לדרמה הזאת כדי להרגיש קיימים, נמשיך לפגוש בחיים שלנו את אותם התפקידים באנשים שונים.