The Human Code

אנחנו רגילים לחשוב שתוקף וקורבן הם אויבים, אבל למעשה הם שותפים דינמיים.

קורבנות היא צורת שליטה מתוחכמת ואגרסיבית. הקורבן הוא לא תמיד הצד החלש בסיפור, לפעמים הוא המפעיל הסמוי של התוקף דרך רגשות אשם, עליונות מוסרית, או דרך הרצון להרגיש קדוש מעונה. 

קורבנות היא מחסום פסיכולוגי שפוטר את בעליו מהצורך להשתנות, לקחת אחריות אישית ולהתעמת עם הצללים שלו. מצד שני, התוקף, שגם הוא לא תמיד הצד החזק בסיפור משמש לעיתים כ "קבלן הביצוע" של המתקרבן. 

התוקף מגיע בדיוק למקומות בהם הקורבן ויתר על כוחו ונטש את עצמו. שם הוא מנצל את חולשתיוו בכדי לבסס שליטה.

גם התוקף וגם הקורבן מופעלים על ידי אותה תחושת חוסר ערך עצמי.

התוקף מפעיל את הדרמה בזמן ההתפרצות, הוא זקוק לרעש כדי להרגיש שאיננו שקוף. הקורבן מפעיל את הדרמה לאחר ההתפרצות, כי הוא זקוק לכאב כדי להתעטף בסבל, לחזק את עמדת הצדיק המוסרי ולהגיש לצד השני, את חשבונית האשמה.

הדינמיקה של תוקף וקורבן מנהלת אותנו במערכות יחסים דרך מניפולציות, שחשוב לזהות.

יש את זו שויתרה על עצמה ואז שולחת חשבונית של רגשות אשם : "אחרי כל מה שעשיתי בשבילך?" או זה שמשתמש בחולשה שלו כדי לאלץ את הצד השני לפעול במקומו, ואז להתלונן על כך ש"מישהו אחר" מחליט בשבילו. יש את הרגיש מדי, זה שגורם לכולם ללכת על קליפות ביצים סביבו ולפחד "שחס וחלילה לא לפגוע בו". יש את ההורים למשל, שמשתמשים בבדידות כדי לעורר נקיפות מצפון אצל הילדים : "אל תדאגו לי, אני אשאר לבד בחג."

אנו נוטים לאמץ את התפקידים הללו כי הם נותנים לנו מידה של זהות. ואם נפסיק להאשים או לתקוף

מי נהיה? 

הידיעה שאין אשמים בכשלונות שלנו היא הכי מפחידה בעולם, וכל עוד אנחנו זקוקים לדרמה הזאת כדי להרגיש קיימים,  נמשיך לפגוש בחיים שלנו את אותם התפקידים באנשים שונים.

ששום דבר טוב לא נולד מפחד.

טעות נפוצה היא לקשור יתר אהבה עצמית לנרקיסיסטים, מכיוון שלנרקיסיסטים אין אהבה, אין עצמי ובטח שלא יתר אהבה לתת, לאין עצמי. נכון שזה נראה כמו אהבה עצמית מליגננטית, אך למעשה זהו מנגנון הגנה, ולא אהבה.

גבר נרק' אפילו יעניש אותך בתמורה לאהבתך, מכיוון שזו, צוברת מעין חוב פנימי שנרק' לא רוצה "לשלם". 

כידוע לרב, אהבה מייצרת באופן טבעי, הדדיות. כשמישהו אוהב אותנו עמוק ומתייחס אלינו טוב, בדרך כלל, נרצה להשיב לו אהבה. הנרקסיסט לעומת זאת, חווה לחץ. אהבה יוצרת סוג של ציפייה שכתוצאה ממנה, צריך להיות לו אכפת ממך, לגמול לך הדדית, להזדהות איתך ואף להופיע מולך גם מבחינה רגשית. נרקיסיסטים רבים מתרעמים על הציפייה הזו.

הם רוצים מסירות ללא התחייבות, אהבה ללא הדדיות, נאמנות ללא אחריות, הם רוצים את כל העבודה הרגשית שלך, מבלי לספק שום תמורה משמעותית. וכשאהבתך תתחיל לבקש ממנו תמורה כמו, בגרות רגשית, כנות, עקביות, אמפתיה והדדיות, הוא לא יחווה זאת כציפייה טבעית שלך ממערכת היחסים איתו, אלא כדרישה, כמנוף לחץ וכניסיונך לשלוט בו. אז הוא יתקוף אותך. בין אם באופן גלוי או סמוי ואת מתקפת הנגד שלו על אהבתך, הוא יצדיק לעצמו, כהגנה עצמית ולא כחוסר היכולת שלו, לאהוב.

"זה בטח בגלל מה שעברתי בילדות. 

אמא שלי הייתה "מכורה לאהבה" ובכל פעם שמשהו השתבש היא ניסתה להתאבד. אני מניחה שזו הייתה דרכה למשוך תשומת לב אבל אני, נאלצתי לטפל בה. בהתחלה זה היה מזעזע אותי, בהמשך קצת התרגלתי ובסוף הבנתי, שאמא שלי לא יכלה לאהוב את עצמה ובמעגל האהבה שלה לא היה מקום בשבילי.

יום אחד היא פשוט עזבה. השאירה מכתב וקצת כסף "מצטערת, מצאתי אהבה שקטה".

ואני,

נשבעתי שלא אקדיש את חיי לגבר, שלא אתן לאף אחד להרוס אותי, זה מה שהחלטתי. אז אולי אני חמודה בעיניך, אבל אני לא אדם טוב, לא בנויה לרומנטיקה ואתה ראוי למישהי טובה ממני."

"מה זה מישהי טובה ממך?" הוא שאל. אבל אני לא ידעתי לענות, לא ידעתי לומר.

תינוק מגיע לעולם מרוכז בצרכיו בלבד שלרב, גם נמלאים מיידית. בשלב בראשיתי זה, התינוק מתרגם את המענה המיידי לצרכיו כמשהו שנמצא בשליטתו, ללא יכולת להבין, שהוא תלוי במקור חיצוני כלשהו, בד"כ באימו. 

בשלב הבא, הטיפול קצת משתנה. לפעמים, אמא עסוקה או נעדרת לזמן מה ולפתע, לא ניגשים אליו כל כך מהר כמו פעם. צרכיו לא תמיד נמלאים במיידית והתינוק מתחיל לחוות סוג של "תסכול" מאימו. בסביבות גיל 18 חודשים, מתפתח בתינוק תהליך פסיכולוגי טבעי ובריא שנקרא, היפרדות.

התינוק מתחיל להבין ש "אמא זה לא אני". אט אט נפרד ממנה ומתחיל לפתח זהות משל עצמו: "יש אותי, יש את אמא ואני תלוי בה". החלק של התלות, נחווה כמפגש ראשון של התינוק עם העולם מחוץ לעצמו והוא דיי טראומתי עבורו.

אצל תינוק שיתפתח בהמשך חיו לנרקיסיסט, תהליך ההפרדות הבריא מאימו, לעולם לא מתרחש !

התינוק נשאר תקוע בשלב שלפני תהליך ההפרדות הטבעית מאימו ומאז, ועד סוף ימיו הבוגרים, הנרקיסיסט לא יכיר בך כאינדבידואל, לא כבעלת זהות עצמאית, לא כבעלת צרכים, דעות, חלומות ושאיפות משלך, אלא ככלי לסיפוק צרכיו, בשליטתו, תלוי בו, בדומה לתודעת התינוק לפני תהליך ההפרדות.

בחלק מהמקרים, הנרק' ימצב נשים מסויימות בחיו "בתפקיד האמא בקשר", מתוך ניסיון לא מודע שלו, לשחזר את תהליך ההיפרדות מאימו המקורית, להפוך לאינדיבידואל עצמאי, ובשאיפה גם להצליח בכך.

זו כמובן שאיפה שלקוחה ממדע בדיוני ובפועל, תרגישי שאת מטפלת בתינוק מגודל, חסר גבולות ששואב ממך את כל האנרגיה, שאת האחראית הבלעדית להגשמת שאיפה לא מציאותית, ואת זו שגם תישא עבורו באשמה המלאה לכישלונה, החוזר, הנשנה והבלתי נמנע.

מבחינתי, מי שלא מסכים איתי או לא נכנע לרצונותי, "תוקף" אותי, ולכן אני תמיד "הקורבן בסיטואציה" ומכאן הלגיטימציה לפגוע בחזרה, שהרי ברור לי שאני מותקפת ורק מגנה על עצמי. 

אחד הרגעים בהם נכנס סדק במסכה שלי היה כשהמטפלת מיצבה את דמותי בתוך אדם אחר, ובקשה ממני לדמיין שהוא מותקף ורק מגן על עצמו. 

השאלה שעלתה בסיטואציה היא איך יכול להיות שאני בסדר כשאני מגנה על עצמי ואדם אחר הוא לא בסדר כשמגן על עצמו, אלא תוקף אותי? 

יש כאן שקר, כי לא יכול להיות ש "הגנה עצמית" היא בסדר, כשמדובר בי, ו"הגנה עצמית" היא לא בסדר כשמדובר באדם אחר? 

ברור שדרכי ההגנה העצמית, שונות מאדם לאדם, אחד פוחד להיפגע אז הוא נמנע, מרחיק, מעודד אותך לברוח, אחר פוחד להיפגע אז הוא נצמד, רודף, מאבד את עצמו רק שלא אעזוב אותו, אך אלו הן רק צורות ביטוי שונות של אותה הגנה עצמית.

אז למה אני מרגישה מותקפת כשמישהו אחר מנסה להגן על עצמו? 

איך מסבירים במילים הגיוניות שאצלי המערכת נרגעת כשמישו אחר מרגיש למטה?

שלא תבינו לא נכון.

אני יודעת לנחם, לתת הרגשה טובה, לחבק ואפילו להציע עזרה, כי אני יודעת איך להתנהג בסיטואציה כזאת ולא בגלל שאני מרגישה רע בשבילך. מהצד אתפש לרוב כאדם חברותי וחיובי, שהרי הבריא בנפשו, יתקשה להעלות על דעתו שיש משהו בחוסר אונים שלך עכשיו, שגורם לי להרגיש יותר בשליטה על המצב, שאני "פחות בסכנה" ממך, שכוחי ועוצם ידי רב מתמיד, ש"המסכן" התורן "תלוי" בי, שיש לי אופציה "להציל אותו" ולקטוף "מדליות" על הדרך, שאני גם גוזרת ערך עצמי מהסיטואציה, וכל התחושות הללו, מייצרות שקט יחסי בתוכי.

אני אומר משהו בכלליות ואזהר בלשוני. 

לנרקיסיסטים יש אינטרס סמוי להוריד אתכם למטה ולכן, יעזרו לכם להתרסק כמה שיותר וכמה שתאפשרו להם. זה לא תמיד בא ממקום של רוע טהור כמו מהצורך, לגזור ערך כלשהו ממצבכם: תחושת עליונות, שליטה, כח, תועלת אישית, שכאמור עוזרים לנרק' לחזק את האני הפנימי, שנע בין רעוע לאפסי, ונמצא תדיר תחת תחושת איום ובמוד הישרדותי.

אם תגידי לנרקיסיסט שלך למשל, שאת על סף התאבדות בגלל מעשיו? הוא ירגיש רגוע יותר, קשוב, ויש מצב שאף יתגייס למשימה ויבוא להצילך.

לא כי אכפת לו שתמותי, את יכולה למות כמה שאת רוצה. זה יותר בגלל ההזדמנות לגזור את הערך הכי משובח שלו מהמצב הכי גרוע שלך ואת האשרור לעצמו, שאת זו שלא שפויה כאן. וכל עוד "את המשוגעת" במשוואה, הוא בהכרח "הצד הבריא" בה.

עד היום אני מתקשה לבקש סליחה. שאני אצטער על מה שמישהו אחר מרגיש? "סליחה" עושה לי בחילות בגוף, חוסר שקט נוראי ותחושה שסוף העולם הפנימי והשברירי שלי, הגיע, ולמה? כי לבקש סליחה זה בעצם לקחת אחריות אישית.

אף פעם לא ראיתי ולא הרגשתי את החלק שלי במחלוקת ובוודאי שלא אשמה בה. אני תמיד הקורבן האחר תמיד אשם ואם החלטתי "להחזיר לו"? זה תמיד כי מגיע לו, תמיד בגלל "שהוא עשה לי קודם" תמיד בגלל שאני נפגעתי, תמיד כי ה"נאשם" הביא זאת על עצמו, ואי אפשר היה לנצח אותי במגרש ההתנגחויות שלי, או להוציא ממני, הודאה וסליחה.

גם ידעתי לגייס כל תירוץ וכל הסבר הגיוני משכנע כדי להוציא את האחר מושבת, אשם, זכאי לעונש, כמה שיותר מובס, ואותי כמה שיותר מנצחת.

גם בשלב מאוד מתקדם בהתפקחות והמודעות העצמית שלי, התחושות הללו לא נעלמות. הקולות אצלי הם אותם קולות רק שהיום אני יודעת להתבונן על עצמי מהצד רגע לפני המתקפה, לזהות מה באחריותי ולנהל בצורה אחראית יותר את התגובה שלי.

זה יכול להתפש מהצד כחוסר אותנטיות, ויש בזה משהו, כי אני לא באמת נשארת נאמנה למה שאני מרגישה באותו רגע, אלא עוקפת את הצורך האוטומטי "לפרק ת'בן אדם לגזרים", על דרך כינוס מצבורי הזעם הרגשי לישיבת מטה שכלית, כדי שהתגובה שלי בכל זאת תהיה בהלימה לנעשה ולא קיצונית יותר, בגלל ההפרעה שלי.

ולכן, בסיטואציות מסויימות, כשהנזק עלול להיות גדול מהתועלת, אהיה פחות אותנטית הגם זה לא בהלימה למה שאני מרגישה, זה לפחות כן בהלימה למה שאני מודעת.

אדם שחי באמונה כי אין לו ערך עצמי, הנפש שלו חייבת לייצר ערך עצמי מדומה,  כדי לשרוד. וככל שהערך האמיתי שואף לאפס, גדל הערך המדומה, למימדים קיצוניים יותר. 

ערך עצמי מדומה, הוא בועת אשליה בתוכה מתפתחים מאפייני אישיות כמו גרנדיוזיות, תחושת זכאות יתר, מוסר כפול, המנעות מאשמה, מבושה, אפס מסוגלות לשאת באחריות אישית, התבצרות וטיפוח תמידי של עמדת הקורבן וכו'.  

ככל שהערך העצמי המדומה קיצוני יותר, הסיכוי שמדובר בבעל הפרעת אישיות נרקסיסטית הוא גדול יותר.

נרקיסיזם זו אסטרטגיה ! מהותה אשליה ומטרתה, הסתרה. 

ככל שהפרט נושא בתוכו יותר אמונות שליליות ומגבילות על עצמו, כך גדל בהתאמה החושך בתוכו.

על בסיס העיקרון דומה מושך דומה דמיינו כעת, שלאותם מוקדי חשיכה בתוכנו, נמשכות יישויות אפלות ורעבות שאינן יכולות לייצר אור עצמאי. איך הן ישרדו? 

הן שואבות אורות ואנרגיית חיים, ממקורות חיצוניים.

כמובן שחור שחור לא יכול להופיע בלי מסכת "היופי" שלו, שהרי אף אחד לא יתקרב אליו. ולכן הוא מופיע כזאב בעור כבשה, כבעל לשון חלקלקה וכישורי משחק ושכנוע, כמעט פנומנלים.

את, אתה, אתם לא יותר ממזון אנרגטי לטפיל. הקיום שלכם מוצדק אך, רק וכל עוד, אתם מספקים אנרגית חיים כלשהי לנרקיסיסט, שבאופן מעוות להחריד, מאמין באמת ובתמים, שהוא "אדם טוב", וכל מה שלא טוב, נמצא בחוץ, ממנו והלאה.

נרקיסיזם זה המאבק שלי, ולא מי שאני. אני מתמודדת עם מאבק, לא מזדהה איתו.

נרקיסיזם זו בהחלט הפרעה קשה מאוד ובמקרים קיצוניים עלולה להופיע בממדים של רוע בלתי נתפש. ככל שהפער בין התדמית החיצונית לפצע הפנימי גדול יותר, המסיכה של הנרק' עוקפת את המודעות שלו וחוסמת לחלוטין את דרכו למפגש פנימי עם עצמו.

במקרים נדירים של התעוררות מנרקיסיזם, השליטה בהתנהגות ובתגובות לסיטואציות מטרגרות, עשויה להתמתן במידה, אך מבנה האישיות לעולם לא משתנה. 

למשל, אמפטיה. אני אובחנתי כבעלת אמפטיה רפלקטיבית-קוגניטיבית ולא רגשית. זה אומר שאני רק מבינה איך להתנהל בסיטואציה שמצריכה יכולת אמפתיה, אבל לא באמת מרגישה אמפטית. 

אני כן יכולה להרגיש כאב של אדם אחר, אך ורק אם הכאב שלו, פוגש כאב דומה שקיים גם אצלי, זו נקראת הזדהות רגשית ולא אמפטיה. 

אם כאב של אדם אחר, לא פוגש כאב שקים אצלי, אני חווה את כאבו כרעש בלתי נסבל בתוכי שאני חייבת להפסיק אותו. יכולת הריכוז והקשב שלי יורדות לאפס ולכן מהר מאוד אסית את השיח מהכאב שלו, לנושא אחר, ועדיף שיהיה קשור בי ופחות אליו.