עד היום אני מתקשה לבקש סליחה. שאני אצטער על מה שמישהו אחר מרגיש? "סליחה" עושה לי בחילות בגוף, חוסר שקט נוראי ותחושה שסוף העולם הפנימי והשברירי שלי, הגיע, ולמה? כי לבקש סליחה זה בעצם לקחת אחריות אישית.
אף פעם לא ראיתי ולא הרגשתי את החלק שלי במחלוקת ובוודאי שלא אשמה בה. אני תמיד הקורבן האחר תמיד אשם ואם החלטתי "להחזיר לו"? זה תמיד כי מגיע לו, תמיד בגלל "שהוא עשה לי קודם" תמיד בגלל שאני נפגעתי, תמיד כי ה"נאשם" הביא זאת על עצמו, ואי אפשר היה לנצח אותי במגרש ההתנגחויות שלי, או להוציא ממני, הודאה וסליחה.
גם ידעתי לגייס כל תירוץ וכל הסבר הגיוני משכנע כדי להוציא את האחר מושבת, אשם, זכאי לעונש, כמה שיותר מובס, ואותי כמה שיותר מנצחת.
גם בשלב מאוד מתקדם בהתפקחות והמודעות העצמית שלי, התחושות הללו לא נעלמות. הקולות אצלי הם אותם קולות רק שהיום אני יודעת להתבונן על עצמי מהצד רגע לפני המתקפה, לזהות מה באחריותי ולנהל בצורה אחראית יותר את התגובה שלי.
זה יכול להתפש מהצד כחוסר אותנטיות, ויש בזה משהו, כי אני לא באמת נשארת נאמנה למה שאני מרגישה באותו רגע, אלא עוקפת את הצורך האוטומטי "לפרק ת'בן אדם לגזרים", על דרך כינוס מצבורי הזעם הרגשי לישיבת מטה שכלית, כדי שהתגובה שלי בכל זאת תהיה בהלימה לנעשה ולא קיצונית יותר, בגלל ההפרעה שלי.
ולכן, בסיטואציות מסויימות, כשהנזק עלול להיות גדול מהתועלת, אהיה פחות אותנטית הגם זה לא בהלימה למה שאני מרגישה, זה לפחות כן בהלימה למה שאני מודעת.