הגעתי לכתובת, הגעתי קצת באיחור, בכל זאת נסיעה מירושלים.
נכנסתי לתוך הבר, התחלתי להרגיש את הלחץ שבי, מעניין את מי אני אפגוש.
את העיניים השיפוטיות של אנשים שמסתכלות עליי. נכנסתי לתוך הבר וזה פשוט בר נורמלי. מה העניינים פה? נכנסתי יותר עמוק, אולי יש איזה חדר פנימי שום דבר, הכל נורמלי.
ולא רציתי לפנות למישהי ולשאול: "הגעת למפגש בדס"מ?".
איכשהו הבנתי שטעיתי, עשיתי סיבוב סביב הברים והיה שלט שהסגיר "אירוע פרטי", או, הגעתי.
היה קצת לחץ בגוף שלי כשראיתי את כולם. כולם עמדו בכניסה, ראיתי אנשים טובים ורגלים שבקלות יכולים להיות שותפים לעבודה שלא אחשוד בהם. היו שם מכל הגילאים, בעיקר שנות ה-30-50.
אני הייתי הכי צעיר. עשיתי סיבוב בתוך הבר כדי לחוש את האנרגיה, להוריד פאניקה, בכל זאת פעם ראשונה.
והנתון הראשון שהבחנתי בו זה שיחס בנים-בנות כל כך נמוך, בעצם אין יחס פשוט 6 בנות ושלושים גברים. התיישבתי ליד איזה בחור נחמד, דיברנו בפתיחות על החוויה החדשה שלו בחיים שהוא הכניס לנישואים שלו, נישואים פתוחים. תוך כדי שיחה אני מתביית על התותים האדומים שבצלחת. הרגשתי קצת תלוש, דבר שאני לא נותן לעצמי להרגיש.
ואז נזכרתי במנהטן, כשהגעתי לאירועים של יהודים ושל הקהילה ושכולם עם חליפות פשוט לגשת ולהציג את עצמך, כמו שאנשים עשו כשהייתי בכנסים המפונפנים של האמריקאים. אז פשוט צריך לגשת עם חיוך למי שבא לך לתקשר איתו.
ראיתי כמה נשים, אז התיישב לידי עוד בחור נחמד, רופא במקצועו, והשיחה התגלגלה. ואז אמרתי לו שאני מחפש שולטת
והוא שאל אותי: "אתה מוכן להוריד סטנדרטים ולהיפגש עם כל אחת?".
אמרתי לו: "ממש לא!",
והוא בתגובה ענה: "מעולה, ככה לא תמצא אף אחת כי אין הרבה שולטות והתחרות עליהן קשה".
והשיחה המשיכה אבל הראש נתקע על המשפט שהוא אמר: "אם אתה לא מוכן להוריד סטנדרטים, לא תמצא אף אחת".
רוב הנוכחים היו בני 30-50, ואין לי שום בעיה עם מבוגרות, אבל אף אחת לא הייתה הטעם שלי.
ופשוט חזרתי הביתה בתחושה שלא משנה מה, אני לא מוריד סנטימטר מהסטנדרט שלי.
אני לא אצא ולא אשכב עם אף אישה שלא לטעמי, או חלילה נשים מנוונות, ולא הולך להתפשר על שלמות. אני באמת חושב שזה יכול להוריד לי מהאנרגיה.
אני יודע מה אני שווה ומה הערך שלי.
מודה שרציתי לראות קצת יותר בחורות בגיל שלי ולהרחיב את הקשרים שלי, אבל אני הולך להמשיך ולהגיע למפגשי מאנץ' עד שאני אקים לעצמי קהילה חדשה שמתאימה לי.