הוי למה, למה? בשפתיך הקסמתני

להוריד את המשקל מהכתפיים: הדיברות שלי להתמסרות 📖
אני עדיין מחפש אותה.
אני בטוח שאמצא.
אני לא מחפש את "האחת", אני מחפש מישהי שתקבל אותי בדיוק כמו שאני.
כלפי חוץ, אנחנו נראה כמו זוג נורמלי ומשעמם לחלוטין.
זוג שיוצא עם חברים, ונילים, מדברים, מחייכים, צוחקים.
אבל כשמגיע הלילה האורות כבים והדלתות נסגרות, אנחנו נהיה ההפך מנורמלים.
אנחנו נצלול אל הדברים הכי קינקיים שלנו, למקום שבו המילים מקבלות ביטוי.
שהמעשים מקבלים משמעות אני בוחר באהבה של שליטה.
אני בוחר להעניק לה את ההתמסרות שלי.

חשוב לי להבהיר:
זה לא מגיע ממקום נמוך, לא מחוסר גבריות ולא מרפיון ידיים.
להפך זה מגיע ממקום שמעריך את הגבריות שלו, ממקום שיודע בדיוק מה זה להיות זכר, ומתוך הערצה עמוקה לאישה ולדרך שבה היא חושבת ופועלת.
מתוך בחירה חופשית, אני רוצה לתת לה את המושכות.
אני מחכה לרגע הזה שבו אוכל פשוט לסגור את הדלת, להוריד את המשקל הכבד מהכתפיים ולהתמסר.
להיות מה שאני לא יכול להיות בחוץ.
לעשות את מה שלא תמיד מקובל בחברה פשוט לשחרר.
אני לא רואה בזה פגיעה בגבריות שלי.
אני רואה בזה הערצה לדבר המופלא הזה שנקרא אישה.
אני רוצה לדעת שברגע שהיא תחפוץ אעשה כדבריה.
כשהשערים ננעלים ואיש לא רואה, אולי בחוץ אני עונד את כתר "הגבר", אבל ברגע שאני איתה היא ״המלכה״ שלי, רק שלי.
וככה אקבל את כתר המלוכה בחוץ;
מלך שבחר להתמסר, מלך שבחר להיות חשוף.

איך גבר יכול להיות פגיע כל כך?
איך הוא יכול להיות חשוף כשהוא נושא איתו איבר שהוא כלי של מלחמה, לינגם (זין)?
איך גבר יכול לרצות שיקראו לו "נסיכה"?
התשובה שלי פשוטה: רק גבר שמאמין בגבריות שלו בצורה כל כך עמוקה, יכול להרשות לעצמו להיות בלי מסכות ובלי פחדים.
ומגיע לחקירה עצמית כל כך עמוקה,
כי גבר, מלשון להתגבר הוא קודם כל מי שיודע להתגבר על הפחד להיות הוא עצמו.
וגם כי זה מה שאני אוהב. ואני אוהב את מה שאני אוהב.

כוחה של ריבית: השיעור שלי מהאוטוסטרדה של פלורידה 🌴
דירה אחת בפלורידה, וכל כך הרבה תובנות.
אני יתן אחת
הייתי תקופה בארצות הברית, בין מיאמי למנהטן.
בכל סוף יום שעבר שם, פשוט עצמתי עיניים ועיבדתי את מה שלמדתי.
אבל דבר אחד בלט מעל הכל: המראה של הישראלים שם – אלו שעקרו את עצמם מהבית ומהארץ, ובחרו, במודע או שלא, בחיי גלות וסבל.

התובנה הכי חשובה שלי היא מה שאני מכנה: כוחה של הריבית דה-ריבית.

ראיתי אנשים שעשו טעות אחת קטנה בשנות ה-20 או ה-30 שלהם, ושילמו עליה בריבית מטורפת בשנות ה-50.

• המהמר: זה ההוא שהיה מכור "בקטנה" לקזינו. בגיל 50 הוא מצא את עצמו ממשכן את הבית. האישה עזבה עם הילדים, והוא? אין לו מאה דולר בכיס לקניות לשבת. הוא עדיין משחק אותה "גבר מרוקאי תותח", אבל בפנים הכל הרוס.
• מחפש הקיצורים: זה הגבר שכל כך רצה ויזה, שהתחתן בלי אהבה ולא הלך בדרך הישר. בסוף, היא זו שעשתה לו את התרגיל. היום הוא בן 60, לבד, בלי אישה ובלי ילדים. הוא פשוט כלוא בתוך החיים של עצמו.
  ארצות הברית היא אוטוסטרדה של החיים – הכל מהיר, הכל חזק, ואין מקום לטעויות בניווט.

והנה הפואנטה שכולם חייבים להבין: אתה חייב להבין מה התיקון שלך. למה הגעת לעולם? הגעת כדי לתקן משהו, ורוב הסיכויים שהתיקון שלך נמצא בדיוק איפה שהתאווה שלך נמצאת: בהימורים, בבגידות או במין.

כל אלו שאני קורא להם "שבורים", הלכו עקום בכל מה שקשור לאישה ולממון. ברגע שאתה מבין איפה התיקון שלך או איפה אתה בוגד בעצמך – תעצור את זה כשזה קטן. ההוא מההימורים לא ידע שזה ייגמר בבית שלו; הוא פשוט לא עצר בזמן.

אל תחכו שהריבית תסגור לכם את החיים. 
תבין מהיא ותלחם בה

"תכניס כבר, יא חתיכת אפס!"
ככה, בקבוצת הכדורגל שלי, אני צועק על החברים שלי.
"תכניס את הכדור! איך לא שמת את זה בשער?".
"זה היה חייב להיגמר בתוך הרשת".

אני צורח עליהם, ועל כל מי שבקבוצה שלי ומחמיץ.
אין סיפוק גדול יותר מלחוות פורקן יצרי שכזה בשעה של משחק.
והם בתמורה צועקים עליי כשאני בועט והכדור לא נכנס לשער או לא מוסר בזמן חלילה.

אבל אם הם רק היו יודעים... שתוך כדי שהגבר הזה עוטה חזות קשוחה על המגרש,

בתוך נעלי הפקקים שלו יש שתי כפות רגליים עם לק שחור...

 היום לפני שנה סיימתי ריטריט של חמישה ימים רצופים,
וזה היה המתנה הכי טובה שנתתי לעצמי.
הריטריט עסק בחופש ובגבולות שאנחנו מציבים לעצמנו ולאחרים כדי לקבל חופש
– חופש שנמצא בתוך הגבולות שלנו, בערכים שאנחנו מציבים לעצמנו ולאחרים.
חמישה ימים הייתי מנותק מהעולם.
בלי טלפון.
בלי הפרעות חיצוניות.
רק אני, המשתתפים והמנחה.

במהלך חמשת הימים הגעתי שם להכרה פנימית כמו שלא הגעתי מעולם.
חקרתי ודייקתי את עצמי הרבה יותר לעומק דרך הסשנים עם המשתתפים, והרגשתי כל כך טוב להכיר את עצמי.
אני יודע שזה נשמע דבילי,
אבל הרגשתי כל כך טוב עם זה שאני סוף סוף מכיר את עצמי – וואו, איזה עולם שלם יש בפנים.

ברגע של משבר, פשוט צריך לשים מראה.
מראה פנימית אל הלב, ופשוט לראות עולם מלא ולהתאהב במה שיש בפנים.
אני פשוט התאהבתי בעצמי.
זה גרם לי להבין כמה יפה זה להיות "אני".

בסוף הריטריט הגעתי למצב שיש לי ערכים חדשים שאני הופך אותם לגבולות שלי.
ממש כמו משה רבנו שמקבל את עשרת הדיברות, אבל רק שלי, מדויק לי.
ודרך הגבולות האלה אני אקבל חופש – חופש מעצמי וחופש מאחרים.

אני בוחר לשתף כאן ארבעה ערכים שונים מתוך 14 שגיליתי:

אני ראשון בסדר העדיפויות – אני שם את עצמי ראשון בחיי בכל היבט. אני מקור הבעיות שלי ואני הקוצר של כל ההצלחות שלי.

מימוש – המימוש האישי של חיי הוא דבר שלמענו הגעתי לעולם; אני מוכן לשלם כל מחיר כדי להגשים את משאלת לב הנעורים שלי.

התפתחות והעצמה – הם העוגן החזק ביותר בחיי; להתפתח ולהתעצם עד יומי האחרון. בכל 7 תחומי החיים.

אני בוחר – אני אדם חופשי ולכן אני בוחר את האחריות בצורה מודעת. יש לי גבולות ובהם אני פועל בחופש. אני מוכן להגיד "כן / לא" כל עוד אני מוכן לשלם את המחיר.

אני אף פעם לא הייתי בן אדם של פוסטים;

יותר נכון,

אני מוצא את עצמי בעיקר בכתיבה במחברות.

יש לי מדף שלם בספרייה שבו כל ספר נקרא בסגנון

"שיחות עם אלוהים".

אבל פה באתר יש משהו אחר.

אני יכול להיחשף עד עומק נשמתי ולספר פה דברים שרק אני ואלוהים יודעים,

דברים שאפילו הפסיכולוגית שלי לא תדע לעולם  את החלומות הכי קינקיים שלי.

נכון, הפוסטים שלי הם לא ברמה הכי גבוהה, אני מודה, אבל בכל פעם אני משתפר.

מפוסט לפוסט אני משתפר וחושף יותר מהלב.

זה קשה אבל זה המקום   

אני צריך מישהי שתאהב אותי בלי סוף.

מישהי שתקרא לי "מתוק", שכל דבר שאני אעשה יהיה בעיניה הכי מתוק שיש.

אני צריך שהיא תרצה להיות קרובה אליי כל הזמן, שתרצה להתחכך בי ולא להפסיק.

ואני? אני אבדוק איתה את הגבולות.

אני אמתח את הגבול מולה כמה שרק אפשר, אנסה לראות עד לאן אני יכול לקחת את זה.

וכשאמתח את הגבול הזה קצת יותר מדי  היא תהיה שם כדי להעניש אותי.

אבל בסוף, אחרי הכל, אני אוהב אותה עד בלי די.

אתמול העליתי רשימה של הדברים הקינקיים שאני אוהב.
רשימה ארוכה יחסית.
וזה היה ממש חשוף ומביך בשבילי, לקח לי זמן לכתוב את זה ככה באתר ולהיות פגיע.
ובכללי אני מרגיש ממש חשוף כשאני מדבר מול שולטות אחרות, וזה גורם לי מבוכה.
אני ממש מפחד כשאני מדבר עם מישהי והיא שואלת שאלות חודרניות;
הדופק שלי עולה כאילו אני גולש סקי עכשיו.
זה גרם לי להרגיש כאילו אני בתוך הארון  אשכרה פירטתי ברשימה שלמה מה אני אוהב וזה הרגיש לי ככה.
ואני אומר פאק, אני לא בתוך הארון, אני הרי גבר אחושילינג.
אני אומר את מה שיש לי.
אז למה הרגשתי כל כך חשוף?
ואז התחלתי לחשוב מה יקרה אם חבר שלי יראה את הבלוג שלי ב"הכלוב",
ודרך התמונות יבין שמדובר בי ויזהה את החשיפה שלי כחולשה את הנשלטות שלי לבחורה כחולשה.
למה זה מרגיש לא נורמלי להיות נשלט על ידי בחורה?
או יותר נכון  למה אני בוחר להתבייש בזה?