תמיד בורכתי בחברים.
בכל תחנה בחיים היו לי את "החברים של אותה תקופה".
חוויות בארץ ובחו"ל, צחוקים ורגעים שנראים מהצד כמו החיים עצמם.
חברים מהבית, מהתיכון שידעתי לשלב בן שתי חברויות
אבל אם אני עוצר רגע להסתכל לאמת בעיניים משהו שם תמיד הרגיש תלוש.
הצוות שלי, למשל, הוא האוכלוסייה האיכותית ביותר במדינה.
אני לא מדבר על כסף או מעמד סוציו-אקונומי, אני מדבר על איכות אנושית נדירה.
אנשים טובים, שואפים למצוינות אישית גבוהה.
איתם, הזמן פשוט נאבד.
יש להם מבט תמים בעיניים שגורם לך להרגיש בטוח להיות חשוף, יש להם ניצוץ בעיניים שהחיים רק נשפכים מהם, והם רק רוצים לטרוף את העולם.
הדינמיקה בינינו כל כך חזקה, שבחושך מוחלט כלוחמים בצה"ל, אני יכול להריח חבר ולדעת בדיוק מי זה.
אנחנו יכולים לטייל ביחד חודשיים במזרח, או חופשות קצרות באירופה, עם אווירת קסם שכל אחד דואג לשני ולא משאירים אף אחד מאחור.
אבל בתוך כל האיכות הזו, בתוך כל הפאר וההדר שהם מביאים איתם אני מרגיש לא שייך.
לפעמים אני מרגיש שזה חוסר הערכה, ולפעמים פשוט תחושה שאנחנו לא מתאימים.
נמאס לי מכמות החברים שהשארתי מאחור, לא כי הם פגעו בי, אלא כי פשוט לא הרגשתי איתם בנוח.
בערב האחרון שישבנו כולנו, שוב הרגשתי את התלישות הזו.
חיפשתי את עצמי.
גם לי יש מה לספר, גם לי יש עולם שלם, אבל למה אף אחד לא באמת מתעניין לעומק? למה זה תמיד מרגיש מאומץ?
נכון, יש ערבים שלמים שאני הוא המרכז, אבל ברגע שאני מרגיש תלוש אני קם והולך.
בין כל ההבל הזה, היה לי חבר אחד בצבא.
נקרא לו דוד (שם בדוי). איתו לעולם לא הרגשתי תלוש.
להפך, כשהוא היה בסביבה הרגשתי ביטחון מוחלט.
היינו נותנים אחד לשני 200%.
החברות בינינו הייתה כמעט כמו אהבה חברות נדירה שגרמה לאנשים מסביב לקנא.
היינו צוחקים שעות בלי לשים לב שהזמן עובר.
הערצתי את המוח החריף שלו, הוא היה היחיד שהבין את הסיטואציות שלי באמת.
לא היה משנה איפה אנחנו או מה המשימה לשבת איתו בסוף יום, לסגור דברים, זה היה כל מה שהייתי צריך.
נהניתי לאתגר את המוח שלו, נהניתי לראות עד כמה הוא חריף, כמה כיף זה למצוא מישהו שרק אני והוא מבינים את הסיטואציה בצורה חדה ומהירה.
הבחורות בבסיס רק רצו לחדור למרחב שלנו, להיות חלק מהקסם הזה שהיה רק לשנינו.
אני מתגעגע אליו.
אבל אולי הגיע הזמן להבין שחברים הם דבר זמני.
הם באים והולכים במעגלים של החיים.
אני לא הולך להיפרד מהצוות שלי עכשיו בהצהרות דרמטיות, אני פשוט שם את המנעול.
ואאלץ להקים לעצמי מעגל חברים חדש, כזה שאהיה בו אני ב-200 אחוז,
או שעליי לשחרר? אשמח לשמוע את דעתכם.