הוי למה, למה? בשפתיך הקסמתני

זה נורמלי מה שאני חושב

זה נורמלי מה שאני אוהב

זה נורמלי הסטיות שלי

למה אני כזה לא נורמלי

ומסביבי כולם אוהבים את אותם דברים שכולם אוהבים

למה קל להם יותר בחיים

למה חיי המין שלי כאלו משונים

לא פגשתי מישהי שאוהבת את מה שאני אוהב

למה זה לא נורמלי להימשך להיות נשלט

או יותר נכון למה אני בכלל רוצה להיות כזה

זה הרבה יותר קשה מלהיות סתם אדם רגיל שאוהב דברים נורמליים ורגילים

למה אני אוהב ומפנטז על מה שחברים שלי לא יעלו לעולם על דעתם שזה מה שמתרוצץ לי בראש

לא רוצה להיות שונה

מצד שני אני כל כך אוהב את עצמי וכל כך מעריך את עצמי

שזין על כולם רק רוצה להיות ״אני״ ושדברים ילכו חלק כבר ושאכיר את האחת שלי

עברתי השבוע בארבע חנויות של צעצועי מין וזה בשביל להרחיב לעצמי את הסט כלים כשאני רוצה לשחק עם עצמי,

אבל קיבלתי פיק ברכיים ברגע שחשבתי על זה שאני גבר שקונה לעצמו דילדו, ומה המוכר יחושב עלי או עם אפגוש מישהו .

אבל קיבלתי השראה לכל מיני דברים מגניבים ומטורפים, ואתמול עשיתי קנייה חדשה של ארבעה צעצועים מעלי אקספרס הקנייה הגדולה ביותר שעשיתי אי פעם.

אני יודע בדיוק איזה צעצועים אני רוצה,

כאלו שיגרמו לי להגיע לקצה גבול היכולת שלי.

רק מלחשוב על זה אני מחסיר פעימה 

אבל אחד כזה מתוק קניתי 

בחלק מהטיולים שלי במזרח הבנתי עד כמה בנגקוק היא יעד בעל פוטנציאל אדיר, עד כמה אפשר לעשות שם טיפוח גוף, לאכול טוב, לישון טוב ולהרגיש כל כך עשיר.

אני רוצה לעשות שלושה ימים בבנגקוק, רק אני עם עצמי, במלון מפנק במקומות המרכזיים שבבנגקוק.

אני רוצה לעשות לעצמי סשן פינוקים אישי. אני רוצה לפנק את עצמי בעיסוי קצף מפנק בספא פרימיום, ואז ללכת לעשות פדיקור ברגליים.

אני באמת לא יודע למה, אבל לאחרונה אני מרגיש שממש בא לי לעשות לק ג'ל ברגליים בצבע שחור מבריק. אני לא יודע למה אני משתף אתכם בזה, אבל זה בגדר הפנטזיה שלי כרגע. פשוט ראיתי מישהי עם רגליים כל כך יפות, ממש כמו סוכריות, ופשוט זה נשרט לי במוח ואני רוצה גם לעשות כזה.

בלילה בא לי לישון לבד, לישון עם דילדו, כן, לקנות לעצמי איזה דילדו גדול בגודל של בקבוק ליטר וחצי. וכל המטרה שלי בכל שלושת הימים האלה בבנגקוק זה להגיד לעצמי שהצלחתי, שפשוט הצלחתי. להכניס את כולו וליהנות.

ואחרי שהצלחתי, פשוט ליפול מהרגליים רועד, ללכת לישון, ולהעניק לילד שבי כל כך הרבה אהבה, שלא התייאשתי, שנתתי כל כך הרבה מקום לפנטזיות הכי קינקיות שלי.

התקווה עצמה היא הסכם עם הספק.
כי במקום שבו יש ידיעה 
האם יכולה התקווה לשכון?

התקווה מתקיימת רק כל עוד קיים ספק.
וברגע שאתה מסיר את הספק 
התקווה מאבדת ערך.

אין לה משמעות.
תקווה היא כסף כיס, נדבה 
קבצנות של מלכות שמיים.

אמונה ותקווה הן אחיות תאומות,
שנולדו מרחם של חוסר ידיעה.
אנחנו נאחזים בהן כמו בחוט דק,
מנסים לשרוד, מבקשים נחמה.

אבל אנחנו לא נועדנו לתקווה 
אנחנו נועדנו לידיעה.
וברגע שהידיעה מתייצבת בתוכך,
אין עוד צורך לבקש  אתה כבר שם.

אני נמצא באי עוצר נשימה שבא לי רק לנשום אותו עוד ועוד ולהכניס עוד ממנו לגוף שלי.

אי שקונים בו שקט ושלווה.

הרוגע פה שורה בכל אדם, אני ממש אוהב את המציאות החדשה שלי.

יש בי שקט פנימי,

והשקט הזה מחדיר בי אהבה.

אני אוהב כל אדם, בא לי לחבק כל תאילנדי ברחוב שאני רואה.

איזה עם חמוד הם.

אולפן המחשבות שמתנגן לי בראש כשאני בישראל כבר אין בו תוקף בקופנגן,

הוא לא רלוונטי, באי יש רק אהבה, חופש ושלווה.

יש בי כל כך הרבה אהבה, חופש ושלווה שאני יכול לתת ולא ייגמר לי לעולם.

הדילדו שלי כבר קטן למידות שלי

אני מאוהב בו

כמה עונג הוא נותן לי

ובכל זאת הגיע הזמן להכיר לו תודה

על כל הרגעים שהוא היה שם בשבילי

על כל האהבה שהוא שתל בתוכי

והגיע הזמן לחפש אחד עוצמתי שתחושת הזמן איתו נעלמת,

שיודע לחדור אליי ולענג אותי

ושאני אתגעגע אליו

ואתמסר אליו ורק לראות אותו אני אתמלא צמרמורת

תמונה מרגע זה בדיוק 

גורל ראוי הוא, למעשה, בחירה אישית.

אבל מהי בכלל בחירה אישית?

זו בחירה שחייבת להיעשות תמיד מתוך רצון חופשי.

הבעיה היא שרובנו לא באמת בוחרים.

אנחנו פועלים מתוך תכנות חברתי; ההורים שלנו שכפלו לנו אישיות, ואנחנו בטוחים שיש לנו בחירה חופשית בזמן שאנחנו בסך הכל מנגנים "הקלטות" שהן בכלל לא שלנו.

למעשה, אנחנו מנגנים הקלטות של דורות שאנחנו אפילו לא מכירים.

אנחנו מנסים להתקדם בחיים, ליצור משהו חדש, להיות הגרסה המעודכנת ביותר של עצמנו  אבל בתת-מודע רצות הקלטות תודעתיות ותדמיתיות של החברה ושל הורי-הורינו.

התוצאה? אנחנו לא מעודכנים ברגע הזה בכלל.

זו הסיבה שכל כך קשה לנו לעשות שינוי.

אנחנו משתדלים להתגבר על עצמנו וזה לוקח שנים, אם בכלל.

יש אנשים שהתייאשו ואומרים: "אי אפשר לשנות, אלו החיים".

אבל הסיבה לקושי היא פשוטה: הבחירה מעולם לא נעשתה מרצון חופשי.

ברגע שאנחנו מזהים את ה"הקלטה" ומחליטים לכבות אותה

 הרצון החופשי חוזר, ואיתו חוזר לנו הכוח על החיים שלנו.

אבל כשאתם משנים את העבר, כשאתם כותבים את העבר מחדש, אתם הופכים את הישן ללא רלוונטי רגשית.

והחיבור שלכם ל"כאן ועכשיו" הוא רק באמצעים רגשיים; כל דבר שאתם לא מחוברים אליו רגשית לא קיים בחיים שלכם.

לכן זיכרון העבר הזה הוא רגש, וכשאנחנו משנים את העבר אנחנו חופשיים לכל עתיד שנבחר.

וכשאנחנו חופשיים ליצור עתיד, אנחנו גם תמיד משנים את העבר.

אנחנו מבינים שבעצם שברמה מסוימת של תודעה אין דבר כזה עבר ואין דבר כזה עתיד.

יש משהו בתוכנו שהוא אוהב אותנו למרות המחשבות ההרסניות שלנו.
יש משהו בתוכנו שהוא אוהב אותנו למרות שאנחנו היום שונאים את עצמנו מאוד.
יש משהו בתוכנו שמאפשר לנו לנשום את מחר בבוקר למרות שאנחנו רוצים עכשיו לחנוק את כולם; או לבצע מחשבות זדוניות 
למרות זאת, הוא נותן לנו נשימה כשאנחנו רוצים לחנוק את כולם. 
החלק הזה בנו, בפנים, כל מה שהוא יודע זה לתת.
זה מה שהוא יודע - לתת.!!!
כשה-Scope שלך זה לתת, אתה לא לוקח, אתה נותן.
ומה אתה נותן? לכל אחד יש לתת משהו.
בוא נגיד שאין לך שקל, מה אתה יכול לתת? את הזמן שלך.
באמת, אתה לא עובד נכון? לאן תלך? בוא נגיד שאתה חסר כל, מה יש לך לתת?
לעזור למישהו ברחוב שקשה לו, כי אולי כשאתה חסר הכל, יש לך כוח לעזור לו.
בוא נגיד שאתה עשיר, ואין לך זמן?
אז בוא נגיד שאתה עסוק כל היום ובלחץ, לכעוס, לכאוב, והיה לך יום קשה,
אבל זאת שמחכה בחוץ בגשם בלי מכסה, אין לה אוטו ולך יש, תעצור תיקח אותה.

אין אדם שאין לו מה לתת - כי ביום שאין לך מה לתת, אין לך טיפה של אלוהי בך.
כי מה הוא עושה כל היום? נותן לך חיים.

אז אם כל יום אתה מתעסק בלחפש מאיפה אתה יכול להשיג את זה ואת זה ואת זה,

ולא מתעסק במה אתה יכול לתת, אתה מקטין את האלוהי שלך, אתה מקטין את הספיריט שלך, אתה מקטין את הרוח שלך.
אתה מצמצם אותה למקום שבו חסר לך כוח מימוש.
במקום זה, אם אתה מתעסק בכמה אתה מסכן, וכמה אין לך, וכמה צריכים לעזור לך עכשיו וכו' וכו'
לאן תגיע?

שבת מלא באור ואהבה לכולנו ✨

מהו עונש?
האם "עונש" הוא בכלל אמיתי? 
מהי המילה הזאת בכלל?
האם זה "משהו לא טוב שעשיתי"?
אז מה זה בכלל טוב ומה זה רע?

האמת היא שאין טוב ואין רע יש בקשה לחוויות.
חוויות הן שיעורים, והזדמנויות ללימוד.

ואם אין טוב ורע, איך בכלל יכול להתקיים עונש?

אנחנו רגילים לחשוב ש"עונש" זו מציאות קשה שנוחתת על צד מסוים, אבל אנחנו לא קורבנות.
מי שחושב שמגיע לו עונש והוא "חוטף" אותו, הופך להיות קורבן של הנסיבות.
ואנחנו? אנחנו לא קורבנות של עונשים.
הפכנו להיות משהו אחר:
חווים של הזדמנויות! לומדים של שיעורים!

אז למה אנחנו בכלל מתעוררים בבוקר ומסכימים "ללבוש גוף"?
כי יש לנו נשמה שהסכימה לבוא לתוך הגוף הזה רק בזכות חוק אחד.
בלי החוק הזה, היא לא הייתה מוכנה ללבוש את הבשר והדם.

החוק הוא:
להיות מוכנים לחוות את כל המחשבות שלנו,
בלי יוצא מן הכלל ובלי מקרים מיוחדים.

כשאנחנו מבינים שהמציאות הקשה היא לא עונש,

אלא המחשבה שלנו שקיבלה גוף כדי שנוכל ללמוד ממנה

התיקון הופך לניצחון.

אתמול פגשתי בעבודה בחורה חמודה ממש במבחנים של האוניברסיטה הפתוחה.
אני עבדתי באבטחה, בדקתי תעודות זהות והכוונתי את הסטודנטים שבאו להיבחן.
ראיתי אותה  בחורה מתוקה. מודה שהסתכלתי עליה יותר משתי שניות ורציתי כל כך להתעכב איתה, אבל בכל זאת אני רק צריך לבדוק תעודת זהות, והפניתי אותה ללוח כדי שהיא תבין לאן היא צריכה ללכת.
ניסיתי לדחוף את עצמי אולי לעזור לה יותר, אבל היא כבר מצאה את החדר.
הסתכלתי עליה מרחוק  נערה כל כך יפה וחמודה, ממש יפהפייה, ועם החיוך שלה היה לה מבט כל כך יפה.

המשכתי בעבודה עד סיום המבחן של האוניברסיטה, חיכיתי בפתח כדי לפגוש אותה בשנית, רק שהפעם אבוא מוכן יותר והיא תהיה בירידת מתח של אחרי מבחן.
סוף סוף הרגע התקרב; אחד אחרי השני התחילו לצאת מהמבחן, חלקם מתוסכלים וחלקם מחויכים.
ממש בסוף היא יוצאת, ואני פוגש בה.
הכנתי שאלה מראש: "נו, איך היה המבחן?".
היה קשה שלא לראות את האנרגיות שיוצאות ממנה, היה לה ברק בעיניים. היא בחורה בת 19, ממש חכמה, שכבר התחילה ללמוד בכיתה ט' לתואר.
היא אוהבת את החיים, אוהבת סקי כמוני, והייתה גם באותו אתר סקי. היא מתכוננת לטוס לפיליפינים.
לא רציתי להגיד לה שגם אנחנו בחבורה מתכוננים לטוס, או יותר נכון שיש כאלה שכבר סגרו כרטיסים.

השיחה הייתה כל כך זורמת שנראה לי שדיברנו 20 דקות פלוס.
החלפנו כל כך הרבה פרטים על החיים על הטיסות שלי לחו"ל, על החברים שנפלו בעזה או בלבנון.
היא הוסיפה וסיפרה על מסלול החיים שלה. היה קל להבחין בבחורה חרוצה בטירוף, ממש חכמה שאוהבת ללמוד ואפילו רוצה ללמוד לפסיכומטרי, סתם כי בא לה לדעת איך היא.
ואני לא הפסקתי לעקוץ אותה, כי זיהיתי את הנקודה שבא היא מובכת.
היא לפני שירות לאומי ואני ממש הוקסמתי מההתלהבות שיש לה לחיים. איך אני אוהבת את זה פשוט כל דבר שהיא מספרת מלווה באנרגיות ושופע חיים.
היא בחורה דתייה ונסיכה, וכל נושא שזרקתי פשוט פתחנו שיחה.

נראה לי שהיא לא הבינה שהתחלתי איתה, כאילו שאני רוצה לצאת עם הטלפון שלה, ואז אמרתי לה: "את ממש מוצאת חן בעיניי, הייתי שמח לשבת איתך ולקבל את הטלפון שלך". היא הסמיקה.
היה קשה שלא לראות שהיא מסתכלת לעבר החברה שלה שפטפטה עם מישהי בצד; היא פשוט בדקה אם הן שמעו את ההצעה שלי, והנה  היא ענתה בחיוב.

ברקע כל הזמן עברו אנשים שרק מפריעים לנו:
איש מבוגר שאומר לי "אתה לא צריך לדבר עם הנערה" (לא היה לי נעים להגיד לו "תזדיין לי מהעיניים")
בכל זאת אני מתחיל פה עם בחורה אני צריך לשחק אותה צ'ארמר,
או אישה מבוגרת עם ספק קנאה ספק אפס מודעות חברתית, שלא הפסיקה לשאול אותי ולהפריע לי בדיוק מול האישה היפה הזאת.
אבל בסוף הצלחתי, והשיחה כל כך זרמה.
אחרי שהיא הביאה את המספר, רציתי לשאול אותה שנייה לפני שהיא הולכת כדי לחסוך לי כאב ראש: "מה את אוהבת לשתות? קפה? יין?". בתכלס מדובר בבחורה בת 19, והיא השאירה לי עוד יותר כאב ראש. ״נזרום״ , והלכה.🤦🏼‍♂️