הנרטיב האישי שלי הוא שהשתנתי. פעם הייתי חסרת פחד, מתמודדת עם החיים עם סכין בין השיניים, מתאבדת על חוויות ועושה מלימון לימונדה. לא שזה הוביל אותי למקומות גבוהים כל כך, בחלק מהמקרים אולי כן אבל זה לא משהו שעיצב את חיי בצורה מיטבית, אני הצעירה הנמרצת רצתה לחיות בכל צורה אפשרית, רציתי להרגיש את החיים על אף שיכולותיי היו מצומצמות.
זמן מלחמה הוא לא זמן למדוד את רמות הפחד, אובייקטיבית כולנו באותה הקלחת, הפחד מהלא נודע הוא חלק משגרת חיינו אבל צרת רבים אף פעם לא ניחמה אותי ואני אוהבת להתייחס למסכנות שלי כמו לפחד שלי בנפרד מהאחר.
אני מנסה לפרק את זה, כי למות צעירה מדום לב או משבץ מוחי זה לא חלק מהלו״ז שלי ובכלל במוות אין דבר או חצי דבר סקסי.
עם הגיל קרה דבר, הפחד שולט בחיי ברוב התחומים, דברים שעשיתי בעבר בקלות היום מצריכים ממני הרבה אנרגיה להתגבר על הפחד, לפעמים אני נמנעת כי אין בי כוחות להתמודד.
אין מדובר בהתבגרות, שאך טבעי שככל שאת מתבגרת יש לך יותר מה להפסיד, את מבינה את החיים אחרת ולכן גם יותר פוחדת, לא בזה מדובר. עבורי זה המחיר שאני משלמת על הרבה מאוד שכבות שהשלתי מעצמי והשאירו אותי חשופה, כל כך חשופה שלפעמים אני מרגישה שרואים לי כל מחשבה.
לאחר שכל זה נאמר, זה קצת מוזר אולי שנדבקתי לבנאדם שמפעיל אצלי את תחושת הפחד בצורה קיצונית. לפעמים אני ככ מפחדת ממנו שהגוף שלי מתעייף ואני צריכה מנוחה ארוכה להתגבר על כך.
נזכרתי באחד מהריבים שלנו בהתחלה, היום לא רואה איך אירוע כזה מתרחש אבל אז זה קרה וזה השאיר בי חותם.
הייתי בדרכים, עולה מהדרום לצפון ורציתי לאסוף את חפציי מהבית שגר בו אז, זכרוני קצת מעורפל, בכל זאת, עברו 3 שנים מאז. קבענו להיפגש בתחנת דלק וכשהגעתי יצאתי מהאוטו, הוא ישב על ספסל שמחובר לשולחן התקרבתי, התיישבתי ודיברנו. לאחר דברים, נכנסנו לאוטו שלי, ידעתי שיהיה תשלום שיהיה עליי לשלם, הסיטואציה כל כך הפחידה אותי והדמעות זלגו מעצמן.