ריטואל

הכינה לי יוגורט עם זרעי צ'יה ואמרה שזה תורם לתחושת שובע.

אכלתי שמונה פרוסות לחם שחור, גבינת פטה שלמה, סלמון מעושן ובצל גדול ובאמת, היוגורט סתם אותי. וואו.

את יודעת, יש בתחושה הזו משהו ממומש. כשהעיניים רושפות ואת מספרת כמה את שונאת אותי כעת וכמה את בוערת במקום ההוא באמצע החזה. פתע את נראית שונה, בשלה יותר, את אישה ולא איזו בובת סמרטוטים עזובה שהחלטתי לתפור בטלאיי.

אני מביט ומאפשר לך למצות את התגלמותך, זעמך חודר אותי במעט וגורם לי להרהר בפעמים בהן עזבנו: את הנסיעות השקטות באמצע הלילה בחלונות פתוחים לרווחה כשהתקשרת וצרחת שהרסתי הכל. או את אותה פעם אחת ויחידה שעמדת מולי וניסית את מזלך. אני זוכר מה לבשת ואיך נמרחת את והאיפור. אני זוכר את אותה פעם בה הסעת אותי, אני זוכר את הדממה החוצבת ומה התנגן ברקע בתדר המשובש.

זוכר איך געשת כים ואיך ניסית להסוות זאת מפניי, איך פתחתי חלונות כשלחצתי את ירכך ורציתי לשמוע כמה חזק את תצרחי וצרחת. איך זה התנדף באוויר העולם כשהכבישים רק הלכו והתארכו.

כל זה עולה באוב המחשבה כשאת שונאת ואני אוהב את הגולמיות היפה הזאת בך, ההתמכרות לכאוס. את יודעת שמספר דקות לאחר מכן את תנשקי בעדינות מטמטמת את המפשעות עד שאתיר לך לאכול תחת ולא אפסיק להביט בך בזמן שאת לוחשת כי אני התגלמות ההרס העצמי.

בטרם תגיעי לייעודך כאוכלת תחת אדאג לומר לך שפיך הסתום וההדוק מזכיר לי תחת יפה של מישהי טובה שהייתה לי בעבר ומאסתי בה. יש משהו נפלא בבריחה או ברצון לברוח, את תמיד פוגשת שם את עצמך.

לעתים אני מחכה לראות מתי תברחי כדי שאוכל שוב לצוד.

האם גם את מצאת את עצמך פעם מדברת לעצמך או אליו והוא לא מקשיב אז זה כן לעצמך ואומרת את המשפטים הבאים, רובם או חלקם:

הסלון הוא לא ארון.

מה יש לך? כמעט נפלתי על הנעליים שלך.

אתה לא רואה שהזבל נוזל? אוף.

אבל שטפתי אתמול.

אולי תתקלח ואז אמצוץ לך.

אולי תתקלח כי אתה מסריח מהשחי.

למה אתה רוכש רק סוג דאודורנט אחד?

לא מחכים חצי שנה כדי לכבס ג'ינס, מאיפה שמעת את זה?

היא יפה?

התחת לא נקי.

אצבעות הרגליים לא נקיות.

מי לעזאזל גורב גרביים עם חור?

למה אתה לא משקיע בעצמך?

נראה לי צחצחת במברשת שלי.

יש לך חור ענק בתחתונים, זה לא מפריע?

זרקתי לך בגדים.

אתה זקוק למלתחה.

אבל כבר זיינת וגמרת. 

אבל שוב גמרת, אני לא עשויה מברזל.

טוב, בוא ונסיים את זה, אולי תגמור עליי?

אווווףףףףףף איפה השמן, לא יודעת איך יש לך כוח.

שוב אתה הולך לנוח? 

לא בא לך לשבת איתי קצת?

איך לא קר לך?

מי לא מתכסה בפוך התכוונת?

לפעמים אתה לא צריך לבכות?

יש לך רגשות בכלל?

באמת לא ראית את הזבל, שמתי אותו על הדלת?

חסמת אותי?

נקעתי את הקרסול כי שוב הנעליים בסלון.

ברכות, זה גבר ולהלן עיקרי התגובות.

חוץ מסלון ושירותים אין שום דבר. 

לזיין זה טוב.

יש מצב שיש יפות יותר אבל את מצליחה לסבול אותי.

כשפותחים דלת לא רואים כלום חוץ מלצאת מהבית.

נעליים חולצים היכן שעומדים.

גבר אמיתי לא מחליף לעולם דאודורנט, הוא גם טועם אותו ומצחצח איתו שיניים לפחות פעם אחת.

להסריח זה טוב, להריח את עצמך עוד יותר.

אסור להעליב תחת.

תמיד חם. 

עדיף לכן להכיר לאסבית ולריב איתה על משחה כזאת להסרת שיער ועל מגבת שצריך להחליף פעם בחודשיים במידה והיא מרגישה מחוספסת. במידה ואתן לאסביות או לכל הפחות דו מיניות, אני מעביר הדרכת כלות.

לעבודות שפכטל קלות, בונוס במידה ועבדת כבר על פיגומים בעבר ואת אוהבת להזיע. ללא עקבים, אף אחד לא חפץ במותך.

למתאימות ולצורך אימות, נדרשת תמונת שדיים ות.ז כולל ספח כדי להתקדם לוועדת קבלה.

נ.ב: ווסט זוהר וקסדה תוכלי לרכוש על-חשבונך.

ממתין.

את יודעת שזו מחלה. הוא יושב על כסא מול המיטה ומבקש ממך לאונן. ידיו מונחות על ירכיו, הוא יודע לא להוזיל רגע יקר שכזה ולהצטרף אלייך, הוא תר אחר משהו אחר, נשגב יותר.

העירום הפיזי שגיר, כבר ראו אותך כך וגם את ראית אחרים, האטמוספירה משתנה ככל שאת מתפשטת ואת הופכת מאיזו שחקנית ליגה ז' היודעת להוציא את הגניחות הנכונות לכוכבת פילם-נואר אינסופית.

הכל פשוט, את, הוא, מיטה וכסא. איש לא ראה אותך פתוחה כך, שנות בושה פתע מתנקזות והוא מדבר איתך באמצעות העיניים. אין צורך להכביר במילים, את שלו, הוא יודע ואת יודעת שזה סף המוות, את מתמכרת לתחושה הנפשית הזו והוא מבין שזה קרה רק איתו.

את הופכת לאישה בן רגע, את פשוקה והגוף זז לבד, הוא נעוץ בך. הוא לא מניד עפעף ואת נוגעת עבורו, משל הוא היה שם תמיד. בפעמים הראשונות בילדות כשאף אחד לא היה בבית או עם החברה הטובה, הכל צף, הוא רואה מה היית ומה תהיי. כולך אישה, כולו גבר ורק שניכם קיימים באותו רגע.

את ממשיכה להשתחרר והעיניים לא משות מעיניו, לא מעניין אותו איך את נראית מבחוץ, הוא לא רואה את הצלקות ואת הקמטים, הוא רואה אישה הרואה אותו.

את גונחת כיוון שאינך יכולה להחניק עוד את אותן שנים, הוא סוקר את גופך הבוהק כולו. הוא ממתין לצעקה הגרונית הזו, הוא רוצה לשמוע את השרשרת הפנימית נשברת ומטלטלת את עולמכם. הוא יודע איך להחזיק אישה כדי להכיר אותה לעצמה, הוא יודע איך להחזיק את עצמו.

את גומרת והוא יושב ומביט בך, מכרת את נשמתך באותו רגע עבור גבר ישוב על כסא.

אתן וואו בגיל הזה ויציבות מבחינה רגשית טיל.

אני מתארגן לעבודה והיא יושבת על הספה ממררת בבכי: "אל תצא", "אם יקרה לך משהו אני אמות", "אני בוכה מרוב אהבה, זה נורמאלי?"

שעה לאחר מכן חזרתי לאסוף אותה רק כדי לגלות שבזמן שחיפשתי חנייה האזעקה הראשונה גרמה לה להעלם ולנטוש אותי.

שלא תטעו, אני באמת בעד. אני מאמין שאת מוכרחה להרגיש מועצמת וראויה, את מוכרחה לעוף על עצמך ולהפסיק לאונן על גועל שנגרם לך מגברים שנטשו כי התחלת לטרטר להם בשכל.

כמה עצות לחיים:

1.לא כל מי שגמר לך על הפרצוף הוא נרקיסיסט, לעתים את סתם זיון חרא או בעלת ריח גוף מצחין ואף אחד לא רוצה לתווך לך את זה אז עוברים לבאה בתור בתקווה שלא תצחין.

2.לא כל מי שמתעלם ממך ראוי להקרא אדוני, הלכה למעשה את בוודאי לא סותמת והדרך היחידה לצנן אותך הינה לתת לך לדבר או לשלוח הודעות קוליות. צריך להציב לך מראה, שמעי קצת את עצמך ואת הטמטום הנשפך ממך. רק מי שמצליח להתעלם ממך מעל שבועיים מתחיל לדגדג את הא'.

3.לא כל מי שבועט בך הוא פסיכופת או סאדיסט. את יכולה לבוא לא טוב לאנשים והם רק מתקשרים את חוסר הסיפוק ממך. רוצה למנוע זאת? כן, תהיי מספקת, לא קשה.

את מוכרחה להיות קלילה וחיונית, אף אחד לא אוהב כשמגישים לו קפה עם פרצוף איכה. קדימה, את הציצים החוצה ותלבשי איזה חיוך כדי להיות נעימה ולהשאר. במקום לאונן על גועל, את תמיד יכולה לאונן על אמת, במידה ואת מסוגלת פיזית.

זכרי. את מלכה!

תביאי את התחת הנה זריז.

את תרגישי את הכימיה מהרגע הראשון, זה שם, זה בחיוך המבליח ובתנועות האגביות השובות אותך. את רגילה שכולם מנסים לגרום לך לראותם, הוא שונה. את תספרי לו הכל: על הבית, על החרם הקטן הזה בילדות שצילק אותך, על הילדה המפותחת שהיית ועל הפעם הראשונה שלך עם גבר, ייתכן עם אישה. 

הוא יקשיב וישנן כל פרט, הוא באמת רוצה להכיר אותך ורוצה לדעת כל נקודת תורפה כדי ללחוץ עליה, זה לא רע או טוב, זה מי שהוא, זו מי שאת. אתם נמנעים מליפול לקלישאות אך את שמה לב שככל שאת משתפת דברים חמורים אודותייך, מלבד האמפתיה והבעלות הרכושנית הזו שהוא חש כלפייך, הוא מבין שאת נזקקת וכל השברים הללו אצלך בנפש כבר גורמים לו ללטף במופגן את הזין אחרי שהוא מחבק אותך.

שניכם יושבים ויש קרבה בלתי ניתנת להכחשה, את מספרת על התקופה הקשה שחווית לאחר הצבא והוא משלים את המנח שלך ומכוון אותך בעדינות לביצים. בזמן שאת בוכה ומספרת לו על הלב שנשבר לך ועל מנעד תחושות נטישה הוא מסביר לך ברוך שאת יכולה רק להריח ויורק לך על הפרצוף כדי לעזור לך לבכות כמו גדולה. 

את מרגישה כמו כלום, זו תחושה זרה לך. את, אותו סמרטוט שהיה רק לפני רגע במוקד העניינים פתע מנגב ליחה מופגנת מהעיניים, הוא רק יושב וממשיך להאזין בקשב ומוודא שאת מריחה, את מריחה, זה כבר עבר את הרגע המתוק של החרטה. 

הוא יורק עלייך שוב ומנגב אותך כבר בברוטאליות במפשעה, הוא אומר שהוא לוקח אותך בינתיים כי משהו בך עושה לו את זה, הוא מבין שאת שבויה ומספר לך שמשהו בעיניים שלך מצית בו אכזריות. הוא לא מכבס מילים והוא אומר במופגן שהוא עתיד לחנך אותך ולגרום לך להגעל מעצמך. את כלל לא כנועה ובכלל, כל המילים הללו שייכות לפורנו ולסרטים, או לספרים שפעם היית גונבת מהספריה של אבא כדי לגעת בפות כשאף אחד לא יודע.

את מתעשתת מהר, מנגבת את הדמעות בדרמטיות ונזכרת כמה חזקה את ואיזו דמות בנית לעצמך מול גברים ונשים, את מספרת לעצמך שזה רגע של חולשה ומי לא עובר את זה. מצאת מישהו והתפרקת, זה כל מה שהיית זקוקה לו ובטח מחר את תשכחי ממנו, עוד אחד שיודע איך להכנס לאווירה הזו.

לאחר שניקית את עצמך במהירות, הוא קם כדי לסדר את עצמו ואת עדיין חצי כורעת, אני לא יודעת מה אתה חושב, אני בכלל לא נשלטת, שום דבר בזה לא עושה לי כלום ותודה על הפגישה, אני צריכה לעבד. בזמן המלמולים הללו הוא מוריד לך סטירה כמו שלא קיבלת בחיים, מה לך ולאלימות הזאת, מה לך ולהשפלה, את בהלם, הלחי עפה ובוערת. 

את חוטפת את היריקה השלישית לעין, היא מרגיעה את האדום הלוהט הזה, הרוכסן נפתח ומבלי לומר מילה, את לוקחת את הידיים אחורה כדי לא לחטוף אחת נוספת ופותחת פה לכל מה שיבוא.

קמתי מאוחר. נרדמתי בארבע ובפעם הראשונה בה הקצתי לקראת שבע, היא הייתה דבוקה אליי. לעתים היא זקוקה לקצת חופש מאיתנו, ללבד שלה על הספה או בחוץ. היא גם ככה חנוטה כבר בכל רמ"ח איבריה, נטולת פרטיות או עולם פנימי שהוא רק שלה, החלטתי להמשיך לישון ולאפשר לה את המרחב.

החג היה עמוס: מלא אוכל, הסכמתי לה להשתולל איתו, משופע במנוחה וזמן יחד, החופש הזה רע עבורה, כל פעם מחדש אני מגלה זאת. זה לא טמון באכזריות, זו כבר הידיעה הבוטחת שהיא צריכה לאבד את זה כדי להתגלות.

תכננתי להכין לנו לברק בחמאה, עשבי תיבול טריים ושום. סלמון על בסיס בצלים, סגול ולבן חרוכים, ירוק פרוס דק ועירית קצוצה. המלחתי והתענגתי על שמן-זית ופלפלים חריפים עם אותה חלה בוכרית שרק יום אחרי עדיין שומרת טריות.

נזרקתי על הספה להרהר בכתיבה ובאוכל, היא נשכבת בתוכי לשיחה כמו אלפי שיחות קרובות.

החופש רע לה, היא מקבלת מושג מעוות של חיים כשאין לה שגרה וכשהיא לא מנוערת. שאלתי בדרכי האגבית האם היא חשבה על פרידה מאז הפעם האחרונה, לא, היא ענתה מבלי להסס. אנחנו צוחקים רבות על ההבלחות שיש לה, אבל זה חלק מהחיים בחברת אישה לא נורמאלית ואני מכיל.

אני מנשק אותה ברוך ואז היא יורה שהיא כבר לא חושבת שאבא עובד עבורה יותר. אני עדיין צוחק ושואל אם היא רוצה לקרוא לי דום כמו שאר המושפעות או מאסטר.

היא לא צוחקת.

אני מעסה אותה והיא מתמסרת לזה. את יודעת שאבא זה לא עניין להקל בו ראש, את זוכרת שזה מרגיע את האכזריות כלפייך. לא היו אילוצים וזה לא נוצר מתוך דיסטנס; זה יצא ממנה בהתחלה בזמן גמירות ובתחינות שאפסיק להכות אותה: "די אבא, בבקשה". מאז זה השתרש במחוזותינו, לא כעסתי. מותר לה הכל, היא לא צריכה לקבל על עצמה אחריות וכן חייבת להתבטא בחופשיות גם כשהאמת שלה משתנה, כדי שלא תעשה שקר בנפשה. אני זה המתמודד.

המשכתי לנשקה וללטפה עד שהיא הייתה רפויה לגמרי ונשכתי אותה בבשר תחת הצלעות. החטפתי לה כמו שאני יודע, מבלי למצמץ ובלי להראות שום רגש. אהבה לא מסווה או מטשטשת חינוך, חברות לא, שום דבר לא. הדגים כבר מומלחים ואני קם לקטוף עשבי תיבול בעודה בוכה.

קראתי לה ללקק את טיפות השתן הנותרות ולנגב אותי לאחר מקלחת, אמרתי לה לחכות עם הכבל על הספה. חתכתי אותה בהצלפות לירכיים וניחמתי אותה בכך שהכרחתי אותה למצוץ וללקק ביצים בזמן שהדמעות עושות נעים שם, אין לה שום משמעות בפניי עצמה, היא כל הזמן שוכחת ואני כאן להזכיר.

לאחר שהמשכתי לרסק אותה, היא שוב ביקשה מאבא לחדול כשכולה מדממת והזין לבן ממה שהולך בתוכה, הותרתי אותה לחשוב וקמתי להכין את הדגים. בכל זאת, אבא.

לא מאמין בהן פרט לאחת הכוללת את כל הנשים ונראה לי שעליתי עליכן ועל ההתנהגות הבזויה כלפינו, כלפיי בעיקר. ידוע לכל שנשים מנסות להרוס הנאה גברית מדברים פשוטים ובאמת אין הרבה כאלה: אוכל, שירותים ושינה.

בנאדם מגיע עייף, אומר לעצמו שמרתי את עצמי כל היום כדי שיהיה בי את הכח לפרק שמונה כרעיים וחלה ואיזו שישיית בירות כדי לשטוף את הכל. אתן צריכות להבין, אנחנו חיים על הקו הדק בין אכילה מושלמת להקאה וזה בסדר גמור.

בכרע השישית פתאום היא נזכרת שיש ארגז סכו"ם מתחת למיטה. כל השכונה שומעת שאני אוכל ואז היא מוציאה את הפרצוף בנונשלנט מהמטבח ויורה את המניפולציה הבאה: "אה, אתה אוכל? טוב, תהנה ואחרי זה תוציא כי קשה לי להתכופף". העוף כמעט חונק אותי, התכופפות פירושה הקאה וודאית ודחייה פירושה קדיחת מוח וודאית. את יודעת מה עושים אחרי מגש עוף ובירות? הולכים לישון. שיזדיין הסכו"ם והמיטה, הבית והשכונה. אבל גברים ונשים מוכרחים להסתדר אז אתה קם שוטף ידיים ומנגב את הפה במגבת ולא מבין מה הבעיה בכך ומוציא לה את הארגז כדי שהיא תגיד לך הוא לא לטעמי כבר הסתדרתי. היא באמצע הכנות אז אין טעם כעת להרוג אותה, היא גם לא מבינה את הפגיעה בערך המוגן. 

אתה משאיר איזו כרע ובירה והולך לישון בבאסה יחסית.

אתה קם חרמן ומעיר אותה פעמיים ודווקא הגב שלה תפוס, אתה כל החיים מתכופף ומוציא דברים מנקיקים בבית והגב שלה תפוס אז אתה רק גומר לה על התחת וממשיך לישון.

בבוקר אתה קם והיא ממטירה עליך קפה, סינבון, עוגת גבינה, פבלובה ואתה מבסוט חושב על הנצחון בכך שלא הקאת ויושב כמו המפטי דמפטי לעכל את כל המתוק הזה ואז היא נזכרת שאתמול לא זיינת אותה והיא רוצה לחכות בדוגי כדי שתתכופף אליה.

אם אוכלים, לא מתכופפים. יכולתי לחשוב על אלף סיומות אבל חלאס, תהיו כבר בני אדם.