ריטואל

הסרטן מזעזע, אני מתביישת כל כך ועוצמת את עיניי לא לראת. הוא מכריח אותי להביט עד הסוף. הבושה וחוסר האונים מציפים אותי עד האוזניים הסרטון מביך אבל המילים שלו יותר.

הוא מנער אותי קצת כשהוא גוער בי בזעם. בצדק, אני מבינה אבל בשעת מעשה לא יכולתי אחרת. זאת אשמתי ואני ככ רוצה להשתפר.

בסרטון רואים אותי ממרחק מה, בערום מלא, זזה על משענת הכורסה, זזה.. כמו דג שנפלט מהמים, כמה חוסר חן, כמה טיפשה. מה שלא רואים בסרטון זה את המכשיר הסגול מהסיליקון שהדביק ואמר לי להזדיין עליו. על פניו עשיתי את מה שביקש, בפועל רק רציתי לסיים את זה, כלום לא נתתי באמת. צריך לראות כדי להבין, גוף של אישה בסקוואט, הראש מוטה קדימה ולמטה והשיער כמו מפל כמעט נוגע ברצפה, ידיי נתמכות על ירכיי ואני זזה כמו פגר. איזו סצנה גרוטסקית, בא לי להקיא אבל יותר מהמראה המילים שלו גמרו אותי.

יש נשים מצליחניות, שהיו נותנות לו את השואו של החיים שלו. ויש אותי, לוזרית, שזזה כמו פגר.

פעולת הקילוף גורמת לי לחוש משמעות, פשוטה כזאת, בדומה לתחושות שעוברות בי בזמן בישול אבל אחרת. הרימון לא בשיאו אבל הוא יעשה את העבודה. אני מגישה לו לצד צלחת פירות וממשיכה בחיי. כשאני שומעת את קולות הלעיסה אני שמחה.

הוא שואל אותי, אם ניפרד נכון שלעולם לא יהיה לך מישהו אחר אחריי? אני עונה שלא, כלומר שכן יהיה לי. הוא לא מאמין לי. גם אני לא.

הוא אומר שהשתנתי בזכותו ויש בזה, זה גם בזכותו, ברור, הוא לימד אותי על זוגיות ומערכות יחסים כמו שמעולם לא למדתי. אני כבר לא זקוקה לטלטולים, להתרחק כדי להתקרב. אני כל כך בתוכנו שאין בי שום צורך לבדוק מה שלא קשור למציאות המשותפת שלנו. בנוסף לתקופה הזאת בחיינו שאנחנו בחוסר ודאות בלתי נגמר כבר שנים, הבית שלנו זה העוגן שלי. לכן כשהוא החליט שיש צורך לטלטל זה נראה לי ככ תלוש מהמציאות, מופרך ממש.

חשבתי על איך אנחנו משתנים בתוך הקשר, כל אחד בנפרד ושנינו ביחד. דברים שהתאימו בעבר כבר לא משרתים כראוי. לכן כשהוא החליט על הצלפות מתוך קרבה וחיבוב הרעיון על ידי, להתרגל לכאב, אולי אפילו לרצות אותו, זה הדליק לי אור פנימי, אנחנו מתפתחים. כי תפיסתית עבורי, לקבל מכות שלא כעונש זה חידוש. כי גם כשהוא משתחרר עליי במכות ולמרות שהכוס כבר מגיב בפעימות בלתי נשלטות ורטיבות, אני לא נהנית מזה אבל מעבר להנאה האישית שלי, אני לא מקבלת את זה שהוא צריך את זה, שהתכנסנו לכך עבורו. וכעת זה מרגיש שמשהו זז גם בו, הוא מנסה לגייס אותי כדי שאהיה מוכנה למשהו יותר גדול מזה, שאוכל לקבל ככל שיידרש, מה שנקרא יבוא לך דינה, יבוא לך. שלא ישמע שזאת הפעם הראשונה שבה אני חוטפת הצלפות עם הכבל הזבל הזה, בוא נאמר שה DNA שלי מרוח עליו מאוד מימים ימימה אבל כאמור זה היה רק כדי לחנך ולא כדי לגרום לו עונג או סתם להעביר את הזמן בהצלפות על תחת שמן.

אולי בגלל זה הרגשתי שנאה יוקדת. כי זה הפתיע אותי שהוא נהג בי בגסות רוח כזאת, לא ההשפלה ולא המכות אלא הכוונה, הזעזוע כדי להתרחק ולהתקרב.

במידה מסוימת וכמה שזה דפוק, המערכת יחסים היציבה שלנו, החזקה, המטורפת, האוהבת ריפאה בי את הצורך הדפוק הזה. הוא ריפא בי את הצורך הזה.

לפעמים השנאה אליו ככ יוקדת, יותר עצומה מהפחד. הוא מוביל אותי לתהומות ודורך עליי, מנער ומנער עד שלא נשאר ממני דבר. אני מקללת אותו בכל קללה ומכל הכוונות של הלב, בלב אני מקללת, מאחלת לו לאבד אותי, מייחלת לאבד אותו, היכולת שלי להתקרבן היא אינסופית ואיך שאני מתמסרת.

כשהוריד אותי בכניסה לעיר ואמר לי ללכת הביתה ברגל ללא מעיל בכפור המקפיא, כבר הייתי ככ מובסת שבאמת שהייתי עושה הכל אבל לא הרגשתי כנועה, כי רק כשאני מוכנה מתוכי להתמסר לסיטואציה, אליו, רק אז הכניעה אמיתית. עד אז אני עוברת שבילי גיהנום, בינינו, ביני לביני עד שאני מגיעה לרכות שהוא מחפש.

איך אפשר לשנוא בצורה ככ עמוקה מישהו שאוהבים בצורה ככ מוחלטת. העוצמה הזאת מטלטלת.

כל כך רציתי לא לבכות, בלי דרמות לעזאזל איתי, פשוט לעמוד ולספוג. אבל רצון לחוד ומציאות לחוד, לא הפסקתי להתייפח. עוד לא ניתנה הצלפה אחת, עם זאת יכולתי להרגיש את הכאב המפלח, החד. נשענתי על האי ושילבתי את אצבעות כף ידי, יד אוחזת יד, נאחזות אחת בשניה. הדמעות זולגות וההיסטריה רבה, הבטתי בו, עומד עם הכבל ביד ליד הכיור, כאילו שום דבר לא מתרחש מולו, כאילו אישה מייבבת ומתייפחת, עם תחת חשוף, נשענת קדימה, זה מראה רגיל בהחלט, כמו שרואים אישה אוכלת, או שותה. הוא התקדם קצת ואני התרוממתי באיטיות, נוגעת בישבני הפצוע מימים קודמים, יום אחר יום אחר יום, למעט יומיים באמצע שחס עליי עקב משברים כאלה ואחרים. הוא הרגיע אותי, ביקש בעדינות שאקבל את זה בשלווה, שזה הגורל שלי ושכדאי לסיים עם זה כמה שיותר מהר, ביקשתי שיגע בי, ילטף את התחת העצום שלי, הוא התקרב ונגע וליטף ונישק, חבל על הזמן מאמי הוא אמר והדמעות יורדות. אני רוצה שתגרמי לי להיות גאה בך, הפעם את לא קופצת, את נותנת לכאב להתפשט ואני אעביר לך את זה, תסמכי עליי הוא קבע או ביקש, אני לא בטוחה.

כשהתעייפתי מכל הסצנה המייגעת, נשענתי שוב קדימה והבלטתי את התחת, מוכנה? כן, עניתי חלושות.

הצלחתי לקבל את זה כמעט בלי לזוז, המגע שלו באמת הרגיע את הכאב הבלתי נסבל הזה, הוא נגע  וליטף ואני בכיתי הרבה. הוא כופף אותי, הכניס את הזין שלו לתוכי ודפק אותי עד שגמר.

בעקבות דברים שקראתי פה ושם עלתה בי השאלה: האם שרותיות זה עניין נרכש?

מה דעתך?

אם כן, הסבירי נמקי ופרטי.

אם לא, הסבירי נמקי ופרטי. 

תודה. 

הנרטיב האישי שלי הוא שהשתנתי. פעם הייתי חסרת פחד, מתמודדת עם החיים עם סכין בין השיניים, מתאבדת על חוויות ועושה מלימון לימונדה. לא שזה הוביל אותי למקומות גבוהים כל כך, בחלק מהמקרים אולי כן אבל זה לא משהו שעיצב את חיי בצורה מיטבית, אני הצעירה הנמרצת רצתה לחיות בכל צורה אפשרית, רציתי להרגיש את החיים על אף שיכולותיי היו מצומצמות.

זמן מלחמה הוא לא זמן למדוד את רמות הפחד, אובייקטיבית כולנו באותה הקלחת, הפחד מהלא נודע הוא חלק משגרת חיינו אבל צרת רבים אף פעם לא ניחמה אותי ואני אוהבת להתייחס למסכנות שלי כמו לפחד שלי בנפרד מהאחר.

אני מנסה לפרק את זה, כי למות צעירה מדום לב או משבץ מוחי זה לא חלק מהלו״ז שלי ובכלל במוות אין דבר או חצי דבר סקסי.

עם הגיל קרה דבר, הפחד שולט בחיי ברוב התחומים, דברים שעשיתי בעבר בקלות היום מצריכים ממני הרבה אנרגיה להתגבר על הפחד, לפעמים אני נמנעת כי אין בי כוחות להתמודד.

אין מדובר בהתבגרות, שאך טבעי שככל שאת מתבגרת יש לך יותר מה להפסיד, את מבינה את החיים אחרת ולכן גם יותר פוחדת, לא בזה מדובר. עבורי זה המחיר שאני משלמת על הרבה מאוד שכבות שהשלתי מעצמי והשאירו אותי חשופה, כל כך חשופה שלפעמים אני מרגישה שרואים לי כל מחשבה.

לאחר שכל זה נאמר, זה קצת מוזר אולי שנדבקתי לבנאדם שמפעיל אצלי את תחושת הפחד בצורה קיצונית. לפעמים אני ככ מפחדת ממנו שהגוף שלי מתעייף ואני צריכה מנוחה ארוכה להתגבר על כך.

נזכרתי באחד מהריבים שלנו בהתחלה, היום לא רואה איך אירוע כזה מתרחש אבל אז זה קרה וזה השאיר בי חותם.

הייתי בדרכים, עולה מהדרום לצפון ורציתי לאסוף את חפציי מהבית שגר בו אז, זכרוני קצת מעורפל, בכל זאת, עברו 3 שנים מאז. קבענו להיפגש בתחנת דלק וכשהגעתי יצאתי מהאוטו, הוא ישב על ספסל שמחובר לשולחן התקרבתי, התיישבתי ודיברנו. לאחר דברים, נכנסנו לאוטו שלי, ידעתי שיהיה תשלום שיהיה עליי לשלם, הסיטואציה כל כך הפחידה אותי והדמעות זלגו מעצמן.

ההצלפות היומיומיות גומרות אותי. חשבתי שאני מצליחה להכיל בצורה אלגנטית עד שאמש פשוט התפרצתי בזעקות ובבכי. זה לא בשבילי הדבר הזה, זה לא עושה לי כלום, אז מה שזה מרטיב את הכוס כאילו אני נימפומנית של הצלפות, זה לא קובע כלום, כוס רטוב הוא לא מדד לכלום, לכלום. אחרי ההתפרצות הוא נשכב מאחוריי וליטף את הבשר הנפוח, בואי למצוץ הוא אמר וכמעט התפוצץ לי המוח מרוב עצבים, לחץ דם בשחקים והוא אומר לי למצוץ כאילו אני כלום בשבילו. איכשהו אני מוצאת בתוכי מקום כנוע ומתחננת שיתן לי רגע מנוחה, אני חייבת להרגיע את הגוף. את לא לומדת. כלום, אה? הוא שאל מאוכזב.

הוא מקפיץ אותי על הזין שלו, הציצים הענקיים מתפזרים לכל עבר, הוא אוחז בשתי כפות ידיו בישבני ואני נאחזת חזק בכתפיו, שלא אעוף. איזה תחת שמן הוא דופק לי כאפה בחוזקה, היא מעיפה  אותי להיצמד אליו יותר, הוא מקפיץ את גופו ומשפר אחיזה, מוחץ את בשרי בידיו החזקות מאוד, זרמים של נעים עוברים לי בכוס, זה ככ טוב. עוד, אני מתחננת, חזק, הוא מיד מרפה את האחיזה וממשיך לדפוק חזק, שרמוטה של כאב מתחסדת, זה מה שאת. עוד, אני מתחננת, הוא צוחק ואומר איזה אפס עשיתי ממך.

תראי את המבט המטומטם הזה בא לי לפרק אותך כשאת כזאת מטומטמת כמה טמטום באישה אחת תראי איזה מטומטמת את איך אפשר שלא לדפוק אותך כשאת כזאת מטומטמת הזין עומד רק מלהרגיש את הטמטום שלך לא מאמין שיש לי את האשה הכי מטומטמת בעולם, הוא אומר כשאני מביטה למעלה, תוהה.