ריטואל

בעקבות דברים שקראתי פה ושם עלתה בי השאלה: האם שרותיות זה עניין נרכש?

מה דעתך?

אם כן, הסבירי נמקי ופרטי.

אם לא, הסבירי נמקי ופרטי. 

תודה. 

הנרטיב האישי שלי הוא שהשתנתי. פעם הייתי חסרת פחד, מתמודדת עם החיים עם סכין בין השיניים, מתאבדת על חוויות ועושה מלימון לימונדה. לא שזה הוביל אותי למקומות גבוהים כל כך, בחלק מהמקרים אולי כן אבל זה לא משהו שעיצב את חיי בצורה מיטבית, אני הצעירה הנמרצת רצתה לחיות בכל צורה אפשרית, רציתי להרגיש את החיים על אף שיכולותיי היו מצומצמות.

זמן מלחמה הוא לא זמן למדוד את רמות הפחד, אובייקטיבית כולנו באותה הקלחת, הפחד מהלא נודע הוא חלק משגרת חיינו אבל צרת רבים אף פעם לא ניחמה אותי ואני אוהבת להתייחס למסכנות שלי כמו לפחד שלי בנפרד מהאחר.

אני מנסה לפרק את זה, כי למות צעירה מדום לב או משבץ מוחי זה לא חלק מהלו״ז שלי ובכלל במוות אין דבר או חצי דבר סקסי.

עם הגיל קרה דבר, הפחד שולט בחיי ברוב התחומים, דברים שעשיתי בעבר בקלות היום מצריכים ממני הרבה אנרגיה להתגבר על הפחד, לפעמים אני נמנעת כי אין בי כוחות להתמודד.

אין מדובר בהתבגרות, שאך טבעי שככל שאת מתבגרת יש לך יותר מה להפסיד, את מבינה את החיים אחרת ולכן גם יותר פוחדת, לא בזה מדובר. עבורי זה המחיר שאני משלמת על הרבה מאוד שכבות שהשלתי מעצמי והשאירו אותי חשופה, כל כך חשופה שלפעמים אני מרגישה שרואים לי כל מחשבה.

לאחר שכל זה נאמר, זה קצת מוזר אולי שנדבקתי לבנאדם שמפעיל אצלי את תחושת הפחד בצורה קיצונית. לפעמים אני ככ מפחדת ממנו שהגוף שלי מתעייף ואני צריכה מנוחה ארוכה להתגבר על כך.

נזכרתי באחד מהריבים שלנו בהתחלה, היום לא רואה איך אירוע כזה מתרחש אבל אז זה קרה וזה השאיר בי חותם.

הייתי בדרכים, עולה מהדרום לצפון ורציתי לאסוף את חפציי מהבית שגר בו אז, זכרוני קצת מעורפל, בכל זאת, עברו 3 שנים מאז. קבענו להיפגש בתחנת דלק וכשהגעתי יצאתי מהאוטו, הוא ישב על ספסל שמחובר לשולחן התקרבתי, התיישבתי ודיברנו. לאחר דברים, נכנסנו לאוטו שלי, ידעתי שיהיה תשלום שיהיה עליי לשלם, הסיטואציה כל כך הפחידה אותי והדמעות זלגו מעצמן.

ההצלפות היומיומיות גומרות אותי. חשבתי שאני מצליחה להכיל בצורה אלגנטית עד שאמש פשוט התפרצתי בזעקות ובבכי. זה לא בשבילי הדבר הזה, זה לא עושה לי כלום, אז מה שזה מרטיב את הכוס כאילו אני נימפומנית של הצלפות, זה לא קובע כלום, כוס רטוב הוא לא מדד לכלום, לכלום. אחרי ההתפרצות הוא נשכב מאחוריי וליטף את הבשר הנפוח, בואי למצוץ הוא אמר וכמעט התפוצץ לי המוח מרוב עצבים, לחץ דם בשחקים והוא אומר לי למצוץ כאילו אני כלום בשבילו. איכשהו אני מוצאת בתוכי מקום כנוע ומתחננת שיתן לי רגע מנוחה, אני חייבת להרגיע את הגוף. את לא לומדת. כלום, אה? הוא שאל מאוכזב.

הוא מקפיץ אותי על הזין שלו, הציצים הענקיים מתפזרים לכל עבר, הוא אוחז בשתי כפות ידיו בישבני ואני נאחזת חזק בכתפיו, שלא אעוף. איזה תחת שמן הוא דופק לי כאפה בחוזקה, היא מעיפה  אותי להיצמד אליו יותר, הוא מקפיץ את גופו ומשפר אחיזה, מוחץ את בשרי בידיו החזקות מאוד, זרמים של נעים עוברים לי בכוס, זה ככ טוב. עוד, אני מתחננת, חזק, הוא מיד מרפה את האחיזה וממשיך לדפוק חזק, שרמוטה של כאב מתחסדת, זה מה שאת. עוד, אני מתחננת, הוא צוחק ואומר איזה אפס עשיתי ממך.

תראי את המבט המטומטם הזה בא לי לפרק אותך כשאת כזאת מטומטמת כמה טמטום באישה אחת תראי איזה מטומטמת את איך אפשר שלא לדפוק אותך כשאת כזאת מטומטמת הזין עומד רק מלהרגיש את הטמטום שלך לא מאמין שיש לי את האשה הכי מטומטמת בעולם, הוא אומר כשאני מביטה למעלה, תוהה.

הוא דוחף לי אצבע לתחת. מצבי הבריאותי לא איפשר שימוש לפי גחמותיו עד כה, כעת הוא נחוש לפתוח את החור הזה מחדש.

אני מנסה למחות הכי בנימוס שמתאפשר לי מבעד לשמיכה, להסביר שהזוית לא טובה, שזה כואב, שזה בלתי אפשרי, הוא מסתים אותי ומחזיר למקום . האצבע שלו מנקרת את החור וסביבתו, מאמי בבקשה בבקשה לא ככה, זה כואב, אני מצליחה לחלץ משפט, לבסוף הוא עושה כך שהחור יפתח עבורו לבד, תראי איך את שואבת את האצבע שלי, הוא אומר בלהט. הפלאג מרוח  בוזלין אבל גם זה לא עוזר לו להידחף לתוכי, הוא מכניס את הזין לכוס ולא זז, מכניס את האצבע לתחת, עד הסוף, לאט, אני מרגישה קצת נעים אבל מסרבת להתמסר. הוא דופק אותי מהר, את מרגישה איך הזין שלי נוגע באצבע? איזה נעים זה, חור טוב.

נשענתי קדימה וקיבלתי את גורלי, עדיין בפחד מסוים מהבאות אבל בהשלמה. הכבל חרך את הבשר שבין הישבן לירך, בהתחלה זה מקפיץ את העור ואחרי מאית שנייה זיצי כאב מתפזרים במהירות מסחררת, אני קופצת ונזרקת עליו, חייבת שיגע בי, שיעזור. אני מתקדמת לכיוון המיטה, זה הזמן שלי ללכת לישון, כבר התכוננתי לפני, הפיג׳מה עליי (לא לדמיין דמויות של דיסני, בעד שלום לא תתפסו אותי באחת כזאת) הפנים קורצפו ונמרחו והשיניים מצוחצחות. הוא הולך אחרי ונשכב מאחוריי, מלטף את החתך שנוצר, זה כבר נפוח ונראה שזה יותר רציני מהרגיל. בואי נראה מה הכוס מרגיש לגבי זה, הוא מושיט את ידו ומסובב אותי על הגב. בהתחלה הוא נוגע בי רק באצבע אחת, מגלה את כמויות הנוזלים שנוזלים עליו, הכוס כנראה מאוד אוהב את הכבל, את לא מבינה כלום, הוא קובע. אני מבקשת שיפסיק לגעת עם אצבע אחת, זה מציק לי, הוא משנה תנוחה ומצרף עוד אצבעות, המגע נעים כל כך, הדמעות כבר יבשות וראשו שצמוד לראשי מרגיע אותי מעט. מחפשת את פיו, כדי להרגיש את הלשון שלו עליי.

את פילגש טובה, איך אני מחכה שתלקקי את התחת של אשתי בזמן שאני דופק אותה, אני זזה על האצבעות שלו, אני מגורה מהכלום שהוא עושה אותי, את תהיי הפורפליי שלנו, בסוף גם היא תשלוט בך, את תלקקי לה את הכוס עד שהיא תצטרך להשתין בתוכך, תכיני אותה עבורי. ביקשתי לגמור, כשהוא הסכים צווחתי במשך דקות את הגמירה.

נקישות עדינות מתחלפות לשאון קל, הגשם הגיע סוף כל סוף, שינקה אותנו כבר.

כמו אז בבית ההוא עם החלון הפנורמי והאי שהיה כאילו מעץ. כאילו מעץ - כי מדובר בטפט שעטף משטח שעמד על יציקת ברזל ונוצר אי ארוך ושימושי באמצע המטבח. סביב האי נחו כסאות איקאה שחורים, שוברי גב ואגן, חוסר נוחות במקסימום. אני מתפזרת כי נזכרתי כמה אהבתי את הדירה ההיא וכמה אהבתי שהוא גילה אותי בה.

ורעש הגשם החזק שמכסה כמו שטיח עבה מיד מזכיר לי איך ביקש שאתפשט מולו ואשב על הכסא כשפניי לכיוון המשענת ורגליי עוטפות אותה, הוא צילם אותי מכל הכיוונים, הניח את הנייד ולקח צלחת חמין שהייתה מונחת על האי כאילו מעץ שהיה מאחורי. הוא האכיל אותי בעדינות, כף אחר כף, ממלא את פי בשעועית, ביצה ותפו״א, עיסה חומה בטעם מנחם, לבסוף הניח את הצלחת ועבר לקינוח, עוגת שוקולד עם סוכריות. הוא החזיק אותה ביד ומרח אותה על פניי. לא משאיר שטח נקי. בחוץ הגשם ירד בחוזקה.

עבר הרבה זמן מאז, מתוך תיקיות הזכרון התמונות מעורפלות, מטושטשות, עם זאת ההרגשה מאוד נוכחת. בדיעבד אני יודעת שהיה נחוץ סוג של ניתוק או לכל הפחות מרחב נפשי מהסיטואציה כדי לצלוח אותה.

הוא סידר במקלחת קרטונים אקראיים שהיו בבית ושלח אותי להתארגן עליהם, ״לשכב בנוח״. כמה מילות גנאי נעצתי בעצמי בראש שאני מאפשרת הכל הכל הכללל ופשוט אין לי גבולות עם האדם הזה, זה עיבוד מנטלי של כל מה שעברנו עד לאותו הרגע. אפילו עכשיו, ממרחק הזמן, אני מרגישה את פעימות הלב המהירות, ממש לא מהתרגשות של שמחה על חוויה שעברתי, זאת הבנה של מי אני יכולה להיות תחת התנאים המתאימים. וזה מצמית.

הוא נכנס, נעמד מעליי, אפילו לא התכופף מעט ושחרר את עצמו עליי. הוא לקח את המגבונים שהיו מונחים על הכיור, ניגב את עצמו וזרק עליי.

״פעם הבאה זה יהיה מרוח על הפרצוף שלך״. לקח לי ימים לצאת מההלם. כשאני נזכרת בזה לפעמים, מיד יוצא ממני צחקוק פנימי שעברתי חוויה כזאת וגם הרגשה כזאת שמרגישה כאילו ירדתי קומה, כאילו הגוף מתכופף לקידה, כמו הייתי קטנה קטנה, חסרת משמעות.

אני יודע שיום אחד זה יקרה, כך הוא אומר באמצע שיחה. אני מתחילה לבעבע, האופציה לכל דבר קיימת, כי הוא יכול הכל אבל מה שאני לא מבינה אני פשוט לא מבינה. זה סותר כל כך הרבה דברים שהוא אמר לי לאורך הזמן, יש לו את זה, להיות מורכב גם בכוונות שלו. אז למה אמרת שאתה אוהב הרבה דברים בי ולא היית רוצה לשנות אותי לחלוטין? אני מנסה להבין, אין פה הגיון. עבורי זאת מחיקת אישיות, לא יורד משטיפת מוח, זה הכי קל והכי פשוט. איך תרגישי לדעתך אם זה יקרה ? אני חושבת שארצה להתאבד. זה לא קצוות שיער, ששם הרגשתי הרגשת חוסר אונים, כניעה עמוקה, איזו הבנה של מי לוקח, זאת קרחת, זאת פרקטיקה שמשתמשים בה על חטופים, על אנשים שרוצים לערער את זהותם. אני אומרת לו את הדברים מדם ליבי, יש דברים שיכולים לקרב ויש דברים שיכולים להרוג. זה לא סוג של קירבה בעיניך? את לא יכולה לדמיין איזו רכה תהיי? את תהיי ממושמעת זמן מה קדימה, אני מקשיבה ובאמת רוצה להאמין בזה, אני רוצה לרצות את זה כדי להגיש לו את זה על מגש של כסף אבל רק חורבן אני רואה שם.

במה זה שונה בלצרף מישהי למערכת יחסים שלנו? הוא שואל ואני משתדלת מאוד לשמור על איפוק, לא להשתלח, לזכור את מקומי.