ריטואל

כשרק למדתי לקרוא, לקחתי עיתון לשירותים. ארגנתי את מחשבותיי כך שהצלחתי להבין שמישהו נטל את חייו, באותה כתבה שאת רובה כמובן איני זוכר, הצטיירה תמונה חומרית לגמרי. הנרטיב שניסו להעביר דאז היה שחומר ועושר, מרפדים את שפיותו של אדם, כך שאינו יכול לסבול נניח מדכאון. ילד צעיר מקבל תמונה שעלולה ללוות אותו, איך אדם עשיר יכול לסבול מדכאון או לקחת את חייו מבלי להתחשב כמובן בשום פקטור אחר.

הורים מתחמקים משאלות קשות ומאי-נעימות, כן, יש דרך לתווך לילדים את החיים וזה מתחיל באמון אשר נבנה לאורך זמן.

הכרתי בחיי לא מעט סובלים, רבים מהם יכלו להסוות זאת בצורה נפלאה כלפיי כולי עלמא, היו חיים, צוחקים ועושים כל מה שאדם עושה בעודם מתמודדים עם השדים שבפנים. ייתכן וגם הם סיפרו פחות בתור ילדים.

-----

הגדולה כבר בבית ספר ושואלת שאלות של גדולים: על מוות, היא גם בשלב שהיא התחילה לבכות בגללו, השאלות עדיין ילדיות ולא נגמרות באיזושהי הבנה מוחלטת. על גירושין: היא שואלת אותי על מה אני ואמא שלה רבנו ואם אני זוכר ריבים. עניתי שזה לא בגלל ריבים, זה בעיקר מחוסר אהבה והסתכלות שונה על החיים ואז קל מאוד גם לריב. אני מאמין שאמהות דבר קדוש ויש להתייחס אליו בחרדה מסויימת. באותו רגע שהבנתי כשאני שובר את אימן, היא לא תתפקד והן תפגענה, הבנתי את המוטל על כתפיי.

-----

אנחנו חושפים אותן לכל דבר שניתן, הן ונבט, הן ואני וכולנו יחד. משפחה לכל דבר ועניין, מרוב שהן אוהבות אותה הן רוצות שנגור כולנו יחד: אני, נבט ואימן. זה פחות מסתדר לנו ואני מסביר להן שאני ואמא שלהן לא משפחה באופן עקבי כבר מעל ארבע שנים וזה לא משפיע על המשפחתיות שלנו.

בבוקר שבת לפני שיצאנו לטייל, שמענו את מייקל ג'קסון. הן מכירות כמעט כל להקה או זמר ולשחתנו אפילו מזהות, ההשקעה משתלמת. סיפרתי לה בקצרה עליו לאחר שהיא שאלה אם הוא כבר נפטר כמו על כל אחד חדש, אותו שלב ההבנה.

אמרתי לה שהוא היה מוכשר מאוד וההורים שלו ובמיוחד אבא שלו היו מתעללים בו, הסברתי למה אני חושב שגם האמא היא במקרה הזה חלק. הסברתי לה שיש הורים שחושבים שזאת הדרך היחידה לנצל כשרון של ילדים, הם לא מוכנים לוותר על כלום כדי שאיזשהו ייעוד יתמלא והם יחיו דרכם.

באותו מעמד כמובן, היא ביקשה "להמחק" מחוג שהיא טובה בו, אמרתי לה שנדבר על זה שנה הבאה. סיפרתי שאם ההורים שלי היו מצליחים להכריח אותי להשאר בשני חוגים בהם הייתי מעולה בגילה, הייתי שמח. כעסתי לאחר מספר שנים בעיקר על אמא שלי שהסכימה לי להפסיק את אותם חוגים. היא כמובן שאלה למה והסברתי לה שכשנכשלתי, לא ידעתי כיצד להתמודד ולא הסבירו לי, לכן נאלצתי להכשל הרבה כדי להצליח.

"אני עדיין רוצה להמחק" היא פלטה בצורתה הילדית, שמחתי שהיא כבר לא אומרת דברים כדי להניח את דעתי וחיזקתי אותה שאף-פעם לא תאמר משהו כדי לגרום למישהו נחת על חשבונה.

"אם לא תמחק אותי אז אתה כמו אבא של מייקל ג'קסון".

חבל שהיום כבר אין עיתונים.

יש כאלו שפשוט לא זיינו אותן. כך גם גמלתי את נבט, כל השכונה שמעה שכהנא צדק.

מי חשב אי-פעם שגם אני אסבול מטריגר לאירוע קשוח בעבר, אבל כן, כנראה שהחרא הזה אינו פוסח על איש. אני משרטט כאן בפעם הראשונה איזשהו רצף כרונולוגי אשר גרם לי להתהפך, לקרוע מעצמי את הגופייה הלבנה האופיינית ולברוח למקום מושבי כעת, מערה כלשהי בדרום הארץ.

במידה ומישהי מעוניינת לבוא לבקר, אשמח שתביא עימה ציוד נקיון מרובה, תרמוס אספרסו והרבה לחם ותמרים. כן, תהיי כוסית, גם אופי זבל ניתן לתקן, זה שאני במערה לא אומר שנעלמו הסטנדרטים.

שנת 2024:

היא מסמנת לי להתקרב אליה ולתת לה בוסה קטנה בלחי כשהיא שוכבת. בהתחלה אני רק מריח את המשחה או הקרם וזה לא נעים לי בעליל. אבל כזה אני, אחד שאוהב לעשות טוב גם במחיר נשיקה על הלחי ואני נותן לה נשיקה ופתאום השפה שלי מתחילה לבעור מריח אבק שריפה ובצל מקורמל.

שריפה שלא ניתנת לתיאור, מעבר לחריף, מעבר לכל דמיון.

מה יש לך, אני גוער בה? אני זרקתי נשים אשר הזליפו מעט בושם בעורף וכאלו שלא מצצו טוב או שסרבו לגדל תחת. את חולה? מה הקרמים האלה באמצע העולם, זה סרוויס כאן גברת, קנית בייגלה ואני לא מודע?

ניסיתי לצחוק ולהקטין את גודל המאורע, עוד רגע בחיי זוגיות הכוללים צד אחד על הכיפאק לגמרי ואישה לא בסדר.

זה היה אחרי שהיא הסתובבה עם מסיכת קספר ובתור כהה עור חששתי לחיי, יש כתות כאלה נראה לי. למה את לא יכולה להיות כמוני עם מברשת שיניים ומקרצף-גב? שאלתי באותו מעמד, אבל היו לה גם דברים באוזניים כך שדיברתי אל עצמי, די כרגיל.

למזלי לא הקאתי, אך יצאתי מהחדר מחולל והשארתיה לישון לבד. לא יודע מה יש במשחות הללו, אני גם שומר כשרות. שטפתי את הפה במשך שבע שעות עד שיכולתי גם ללכת לישון.

חשבתי שקברתי את המאורע בעבר, שלא אזכור אותו כלל. התבדיתי.

אמש, אני יושב בגופייה לבנה מוקף בעשרות אורחים אשר מחמיאים על הבישולים שלה, על הסדר שלה, כמה יפה, כמה טעים, כמה שפע. "זכית באשתך", "בחיים לא טעמתי כזה בצק", גם אמא שלי החמיאה אבל היא חצי אשכנזייה ולא מבינה שום דבר באוכל, ברברית שאוהבת ראש קרפיון. גם ההורים שלה החמיאו אבל הם אוהבים אותי יותר ממנה, אז הם תמיד דואגים שיהיה לי טוב כדי שהבת שלהם חלילה לא תחזור אליהם. נתתי להם פעם סט סכינים כנדוניה ולקחתי אותה, לא עלה כל-כך זול הסט.

בקיצור, בנונשלנט ביקשתי שיעבירו רגע איזו חת'כת ברי או קשקבל כדי למרוח על הביסקוויט הזה או הקרקר עם קצת ריבה ואיזה ענב, נבט חושבת שאנחנו בימי הביניים ומשמרת טעמים עדינים בזמן שאני דוחף דג מוסר שלם לפה ושופך מלח כדי שהבליעה תהיה טובה.

כשהושיטו לי את מגש הגבינות קפאתי, הכל חזר לי לפתע, המרקם, הריח, חוסר האונים שחשתי כשהיא הכריחה אותי לנשק אותה בלחי. שם זה היכה בי. קמתי עם דופק מהיר וברחתי מהבית, מותיר אותם המומים אך טועמים את שאר המאכלים.

ברחתי רחוק, אני נמצא כק"מ וחצי מהבית, קשה לרוץ כשאתה מלא באוכל. לא חושב שמישהו בכלל יחפש אותי, אולי רק ההורים שלה. בבקשה תבואי ותהיי כוסית שלא צריכה קרמים. מזל שאני קונה כל דבר טוב פעמיים.

ובערך 2360 מנות חג הגעתי למסקנה שאני שואף להיות כמו המומינים: ערום תמיד וכשאלך לים אלבש בגד ים.

לא יודע עדיין אם אצליח לזיין הלילה או שארדם עם חתיכת סשימי טונה על השפתיים, סלט תירס מדורה באף ועוגת גבינה בין הטובות בלבנט בבטן. 

אעדכן בממצאים.

נ.ב: הייתי מאחל חג שמח אבל 98% בערך על הזין שלי והוא כרגע טבול בטירמיסו.

בשנה הראשונה הייתי ישן כשרגליי על ראשה, היא הייתה שוכבת לאורך המזרן וכך היינו נרדמים. תחילה היא הייתה מתנערת מהמשקל ומחוסר הנוחות, הייתי מהדק אותה אליי ולוחץ את כל כובד משקלי אל תוכה. כמו שעושים לסוסים אשר אינם מורגלים במשקל ומחפשים לבעוט ולדהור פרא אל השמש. כשלא ישנו יחד, הייתי קושר אותה למשקולת ענקית. כדי שלא תברח ממני, שלא תחשוב, שלא תבין שקיים פתח כלשהו לחמוק דרכו. 

שתבין שזהו העול המונח על כתפיה וראשה לראשונה בחיים, הייתי מרגיש את הגולגולת וארובות העין בבהונותיי, הייתי מישרה בבעיטות כדי שתהיה נוחה ורכה עבורי ונרדם כשהיא רמוסה ומהודקת.

לאחר המלחמה כשהיא סבלה חודשים רבים מסיוטים היא החלה לישון עם ידי על צווארה, הרגליים כבר לא היו נחוצות כיוון שהיא הורגלה במשקל והחלה לצעוד בצורה נעימה לעין. כשהיא הייתה מתעוררת בצרחות, ידי כבר הייתה קרובה לנחמה. בכל אותה תקופה בטרם הייתה נרדמת היא הייתה שואלת אותי האם ישנתי פעם ככה עם מישהי?

ככה איך, הייתי מקשה בכל פעם מחדש.

ככה שאתה חונק אותה עם המרפק על הצוואר.

לעתים היא הבינה לבד שהיא פשוט חנקה את עצמה באמצעותי, ניתן להתמכר למשקל, ניתן להתמכר לחנק.

אחד העניינים החשובים ביותר בחייו של אדם מסתכם בחקיקה, כן, גם נגד גברים. כמובן שבמידה ולא הייתה חקיקה כגון זו, שאיפתי הייתה להסתובב באופן קבוע חמוש בקלמרה וללחוץ אשכים עד שתצא נשמתם לאחר שהם זועקים לאבי-אבות-אבותיהם. לא היה נגרם לי כל עונג בכך, אלא רק לשם תיקון ושיפור הבנה של יחידים או קבוצות אשר לא מבינים את מהות המרחב הפרטי, כן, יש מושג כזה והוא ערך קדוש.

רם מעמדי ככל שיהיה, כשאני מבקש להכנס לחדרם של גבר או אישה ולא משנה כלל מעמדם, אני דופק על הדלת וממתין לתשובה, הצורך בוודאות עולה כאשר מדובר באישה. זה מעבר לנימוס בסיסי שחובה על כל הורה לחנך את ילדיו אליו, במידה וההורים לא חינכו אז חלה חובה על המורים, על החברה וכו'. מעולם לא שרקתי, פניתי בצורה בוטה לאישה אשר אין לי עימה שום מערכת יחסים קודמת ומעולם לא מצאתי את עצמי מגיב בצורה מינית או מדבר על מיניות בפני מי שלא החלטתי כי היא תבלע את זרעי.

מה התכלס אתם בטח רוצים לדעת, אני תמיד בעד הסכם קונקלוסיבי בו אנשים יכבדו מרחב פרטי ויזכו יום אחד להודות לי על כך שהם יכולים ללטף את אשכיהם.

את יודעת שקיימות מילים אותן רק אני אומר. את אותן לחישות באוזן המפליגות לתוך הורידים אשר יוצאות רק מפי, אני רוצה לספר לך על כל אותם מסעות אשר לא התרחשו, רק את עצמי הייתי לוקח לכל אורכם וסירבתי להשתנות. אני צריך שתהיי עצובה לרגע, עצבות קיומית כזאת כדי שהלחי תבריק והאיפור הדק ימרח בזמן שאת עומדת עם שמלתך מעלה ואני מספר לך על כתיבה.

רק הכוס מעניין, תכסי את עצמך באותה שמלה ותדמייני שאת מתחבאת ורוצה להעלם. אין בי רצון לגעת בך או לספר על התחריטים של דירר, את רק רקע נטול רעשים. כל רגע שחולף אני רוצה להלבישך תיל כדי שתמשיכי לעמוד מבלי לזוז בזמן שהכנימות אונסות את הצמח, אני מתיר להן. תהיינה הזדמנויות אחרות להרוג, היום את רק כוס עצוב.

עצרת פעם לשאול את עצמך למה את ככה? יש בך שנאה עצמית בריאה, את אימפולסיבית ואף אחד לא הצליח לחנך אותך או לגרום לך להשתין על עצמך מפחד אמיתי ומוחשי, את רוצה באמת להשתנות אבל קשה לך ואת לא מסוגלת לבדך.

עד אותו יום ראית במערכת יחסים כזו תיבול או משחק, יכולת לברוח כשאת רוצה ולחזור כשבזין שלך, השפעת עם יופייך והמיניות שבך על גברים שנרמסו תחת היכולת המניפולטיבית שלך. כבר לא טוב לך בעורך. אני באמת לא יודע לומר גם לאחר שנות נסיון למה אנשים צריכים את החרא הזה, אבל זה חזק מאיתנו.

כשהשן הראשונה עפה מאגרוף את מבינה שנגמרו הקלמנטינות ואין לך ברירה אלא להתיישר כדי להתאים למשבצת. זה כבר לא משחקי או מרטיב, אלו החיים עצמם. הגיוני שמפעם לפעם תמצאי את עצמך אוגרת כוחות במיטה משך יומיים כי חטפת ניעור חזק כל-כך והשרירים תפוסים כי ענית לא במקום. בזמנים מעין אלו, בהם את שבורה את תלמדי להיות אסלה ולמצוץ ימים שלמים. 

אין לך זכות לכלום וכלום לא מובן מאליו, את שולית ואגבית ובמידה וחלילה תרגישי מועצמת לרגע או שהכל סובב סביבך, זו כבר בעיה שלי כמו כל בעיה אחרת. בסופו של יום, זה מקרב אותך אותך לעצמך ואת תשמחי על הקשר החדש והפחות אימפולסיבי עם עצמך. זהו, את מגיעה כדי ללמוד לשרת ומרוויחה זכויות קטנות ככל שהזמן נוקף, גם קוביית שוקולד.

לאחר מכן נצחק הרבה, בעיקר עלייך, רק אל תחייכי בלי שן, זה עלול להביך.

נבט שתחיה שוכחת שאני גבר, היא מנסה לדחוף את כל הנשיות שלה לתבניות, תרתי משמע וזה לא עובד לה.

אני גבר, תפקידיי מסתכמים בכך שאני מפרנס, מחנך שפחה, מוריד את הזבל, מטפל ברכב, בודק שמן מים גם לה וגם לרכב, מטפל בבנות ומכין מישלן בערך, מטפל בה ולא מחזיר אותה לבית הוריה גם כשהיא מקיאה ומתלוננת על החיים באופן יומי. האם קראתן כאן קוראות יקרות ואדוקות אשר מקפידות דרך קבע לשלוח לי זימה ממוענת אישית ועל כך נתונה הערכת הבית לחפש תבניות או לבדוק היכן נמצאים המצעים? נכון שלא?

אני רק עומד ומביט בה מבשלת, היא כבר נדפקה פעמיים בברוטליות לפני בעת שאני סוגר שיחות עבודה ונהנה ממנה באופן פונקציונאלי והיא רק עומדת סתומה עם תחת בחוץ ואפטר גלואו או משהו של זיון בסדר גמור, מסתובבת אליי ברוב חוצפתה כשאני מביט בתחת ופתאום הוא נעלם ויורה, תוכל להוריד את המצעים מהארון?

היא עזרה לי כשהייתה ספציפית, אני לא יודע איזה ארון. באיזה ארון? שאלתי והיא רתחה. אתה לא יודע איפה המצעים שלנו?

אם את לא נוחרת אני גם לא יודע איפה המיטה, היא לא צחקה, כבר יצא לה ריר כזה לבן של עצבים כמו גוזל מהשפתיים.

בארון!!! (רק לי מותר בבית סימני קריאה).

היא התחילה לומר לי כמה היא שונאת שאני גר כאן ולא מוצא דברים בבית, לאחר מכן כבר הפסקתי להקשיב למלמלת כי חיכיתי לרגע שיצא לה איזה שורוק וישר אכניס את הזין כי הפה כבר לח מדיבורים.

הסוף היה שהיא אמרה שזה הדבר שהיא הכי שונאת בעולם וזה הכי מרתיח אותה. שאלתי במידה והיית מוצאת אותי במיטה עם מישהי אחרת, זה לא היה מרתיח אותך יותר?

לא. היא ענתה מבלי להסס וזה מה שחשוב. אבא הוא יצור תמציתי. דקה לאחר מכן היא ביקשה ממני להחזיר תבניות.

לאן? שאלתי בעדינות תוך כדי מחשבות על מישהי אחרת במיטתנו כשנבט עושה כלים.

היא התחילה לצרוח ואני לא מבין מה עשיתי, גם לחשוב כבר אי אפשר בבית הזה.

בשלהי אחד הסתווים בעשור הקודם, החלטתי לחפש את עצמי משך שנה אשר נמתחה לשנתיים. 

מעין תקופה בה אתה משכנע את עצמך שיש לך הכל, אתה עדיין לא יודע מה אתה רוצה לעשות כשתגדל, גם כיום. אתה טוב בכל מה שאתה נוגע בו חוץ מהבית, אותו אתה הורס לאט וביסודיות אז אתה הולך לבית אחר כדי להרוס משהו אחר, שונה.

המיצוי המהיר, הכל פתאום נראה ריק כשאתה מדמיין את המהירות בה אתה מגיע לפסגה, האוויר לא שונה, יש ריק סינתטי כזה, לא ברור והזמן עדיין עובר לאט יחסית.

ההתבודדות בריאה, כך אתה משכנע את עצמך ופרט לבנות אין עבור מה לצאת. הימים עוברים בשינה, זה בסדר גמור ואף אחד לא מחפש אותך כיוון שעצרת לרגע להביט במירוץ העכברים, אתה לא מחפש אף אחד כמו תמיד. הלילות נועדו לשוטטות מחשבתית, לאינטרוספקציה חלקית. אתה טובע ברפלקטיביות וממתין לבוקר לצאת עם הקפה והסיגריות דאז כמו במהלך האשמורות.

מאז שהייתי בן 8 פחדתי להיות אדם כמו שקראתי אז לאנשים ודימיתי את זה במחשבתי: כבוי. אנשים כבויים, אנשים ללא ברק בעיניים, ללא ניצוץ חיות בקרבם. החיים שקורים למבוגרים שונים מהחיים הקורים לילדים, השדים שונים, המלחמות שונות והדיבור הפנימי אט-אט מקבל קול מוחשי וכבר אין טעויות ילדיות מילוליות.

הייתי מביט בהם ונשבע שלא אהיה כזה, ילד מזדיין בן 8 שחושב שהוא יודע מה מרגישים מבוגרים ומה אנשים עוברים ואיך הכל קורה בקלות.

כל אמצע לילה בין 03:35 ל03:50 הייתי יוצא לעשן, כל פעם היה את הזקן והכלב. הוא לא היה מהשכונה, פרט להפסקת הסיגריות מהכלום באותה תקופה גם לא ראיתיו, הלך לאט ונקש על האספלט, כלבו הלך לאט יותר ונקש חזק יותר. אף פעם לא אמרתי לו בוקר טוב או לילה טוב, עמדתי בחושך עם תחתונים, חורף, קיץ, שלכת באותה נקודה. 

כשהוא ראה אותי, הנהנתי, לא יודע ולא עניין אותי האם הוא הנהן חזרה, הנהנתי כאילו אני מכיר בקיומם, בעול הזה שהם סוחבים על גבם. שום דבר בתהלוכה הזו לא היה נראה שלם, איטי עד פלצות בזמן שאני מעשן בשרשרת, פעם, לפני כך וכך שנים.

הרגשתי את הכוח לשלוט בעולם כשכולם היו קמים לעבוד, הייתי שוב שותה קפה ומעשן בטרם הייתי נכנס למיטה לעוד יום של מחשבות על מה לעשות כשאגדל, הרגשתי איך הכל מתחבר, היום והלילה ללא הפרדה ואיך מחשבות קוהרנטיות הופכות לעיסה ואיך התמודדות פתע הופכת בריחה ואיך כל שכנוע עצמי שלא יהיה, לא מגן מהאמת החותכת שישנן תקופות שמפוררות אותך לאבק.

לא יודע אם הם עדיין צועדים, הוא בגופייה שחורה והכלב בחצי בנדנה כזו, כשאני לא מצליח להרדם אני מדמיין אותם הולכים.