את יודעת שזו מחלה. הוא יושב על כסא מול המיטה ומבקש ממך לאונן. ידיו מונחות על ירכיו, הוא יודע לא להוזיל רגע יקר שכזה ולהצטרף אלייך, הוא תר אחר משהו אחר, נשגב יותר.
העירום הפיזי שגיר, כבר ראו אותך כך וגם את ראית אחרים, האטמוספירה משתנה ככל שאת מתפשטת ואת הופכת מאיזו שחקנית ליגה ז' היודעת להוציא את הגניחות הנכונות לכוכבת פילם-נואר אינסופית.
הכל פשוט, את, הוא, מיטה וכסא. איש לא ראה אותך פתוחה כך, שנות בושה פתע מתנקזות והוא מדבר איתך באמצעות העיניים. אין צורך להכביר במילים, את שלו, הוא יודע ואת יודעת שזה סף המוות, את מתמכרת לתחושה הנפשית הזו והוא מבין שזה קרה רק איתו.
את הופכת לאישה בן רגע, את פשוקה והגוף זז לבד, הוא נעוץ בך. הוא לא מניד עפעף ואת נוגעת עבורו, משל הוא היה שם תמיד. בפעמים הראשונות בילדות כשאף אחד לא היה בבית או עם החברה הטובה, הכל צף, הוא רואה מה היית ומה תהיי. כולך אישה, כולו גבר ורק שניכם קיימים באותו רגע.
את ממשיכה להשתחרר והעיניים לא משות מעיניו, לא מעניין אותו איך את נראית מבחוץ, הוא לא רואה את הצלקות ואת הקמטים, הוא רואה אישה הרואה אותו.
את גונחת כיוון שאינך יכולה להחניק עוד את אותן שנים, הוא סוקר את גופך הבוהק כולו. הוא ממתין לצעקה הגרונית הזו, הוא רוצה לשמוע את השרשרת הפנימית נשברת ומטלטלת את עולמכם. הוא יודע איך להחזיק אישה כדי להכיר אותה לעצמה, הוא יודע איך להחזיק את עצמו.
את גומרת והוא יושב ומביט בך, מכרת את נשמתך באותו רגע עבור גבר ישוב על כסא.