את יודעת, יש בתחושה הזו משהו ממומש. כשהעיניים רושפות ואת מספרת כמה את שונאת אותי כעת וכמה את בוערת במקום ההוא באמצע החזה. פתע את נראית שונה, בשלה יותר, את אישה ולא איזו בובת סמרטוטים עזובה שהחלטתי לתפור בטלאיי.
אני מביט ומאפשר לך למצות את התגלמותך, זעמך חודר אותי במעט וגורם לי להרהר בפעמים בהן עזבנו: את הנסיעות השקטות באמצע הלילה בחלונות פתוחים לרווחה כשהתקשרת וצרחת שהרסתי הכל. או את אותה פעם אחת ויחידה שעמדת מולי וניסית את מזלך. אני זוכר מה לבשת ואיך נמרחת את והאיפור. אני זוכר את אותה פעם בה הסעת אותי, אני זוכר את הדממה החוצבת ומה התנגן ברקע בתדר המשובש.
זוכר איך געשת כים ואיך ניסית להסוות זאת מפניי, איך פתחתי חלונות כשלחצתי את ירכך ורציתי לשמוע כמה חזק את תצרחי וצרחת. איך זה התנדף באוויר העולם כשהכבישים רק הלכו והתארכו.
כל זה עולה באוב המחשבה כשאת שונאת ואני אוהב את הגולמיות היפה הזאת בך, ההתמכרות לכאוס. את יודעת שמספר דקות לאחר מכן את תנשקי בעדינות מטמטמת את המפשעות עד שאתיר לך לאכול תחת ולא אפסיק להביט בך בזמן שאת לוחשת כי אני התגלמות ההרס העצמי.
בטרם תגיעי לייעודך כאוכלת תחת אדאג לומר לך שפיך הסתום וההדוק מזכיר לי תחת יפה של מישהי טובה שהייתה לי בעבר ומאסתי בה. יש משהו נפלא בבריחה או ברצון לברוח, את תמיד פוגשת שם את עצמך.
לעתים אני מחכה לראות מתי תברחי כדי שאוכל שוב לצוד.