איננו נוסעים לבד ואני חושק בה, אני שולח את אותן נגיעות השמורות רק לנו. הלחיצות בירך שגורמות לצרחות וסימנים, זה לא הלחדור, זה כל הריקוד הזה שלנו, שנבנה כל פעם צעד-צעד. זה בצחוקים הקטנים, הלחישות של "אני הולך לשבור אותך כשנגיע", הדרך בה היא מסמיקה כשהיא נזכרת איך העפתי אותה מנקודה לנקודה וניגבתי בלשונה כל חלק בגופי.
ההסנפות ולחיצות הבשר, אני משתהה בלהרשות לה להשתין כדי שתסמן לי עם רגליים משוכלות ואצבע, נותן לה לשתות שתייה חריפה כדי שתשתחרר וכשאף אחד לא רואה אני נותן לה את הסטירות הקטנות על פיה המלוכלך ותוחב אצבעות.
הכבישים פקוקים ולאחר זמן ממושך שנינו עוצרים להשתין, אני מתאפק לא להשתין עליה כדי לא להרוס את הכניסה הביתה, היא כורעת ואני בעמידה, אוטובוס עובר ואני מסתיר את התחת השמן שלה ומקפל אותה חזרה לרכב מעל השלוליות.
היא מסריחה ממנגל וכתמים של נקניקיות צמחוניות ושנינו מלאים אוכל וחמש שעות נהיגה וגם לאחר כל הכובד הזה, העייפות המצטברת, העבודה שלא מפסיקה לזיין בשכל, הכתיבה הסבוכה שנמצאת בהמתן היא מטפסת עליי ויודעת איך למרוח על פניי את שדיה בעדינות, היא כועסת עליי שאני תמיד מזיז את הראש מנשיקותיה, מקשה את העורף, לא יודע להתמסר, מחפש לריב איתה כל הזמן, זועם שלא בצדק ועוד שלל גורמים, חלקם מוצדקים וחלקם גורמים לנו לפגוש בעצמנו כדי להשתפר. אני שרוע ועוטף את אגנה ושדיה, המציצה העדינה מגובה במגע בכוס, אני זורק לה כרית מהספה הענקית ומבקש שלא תפריע לי להנות ממנה. אני ניגש עם מכנסיים מופשלים כמו דגנרט להביא קערה לריר ואומר לה להחזיק את קרסוליה, גם במידה והיא מקיאה שלא תעז להפריע לי ואז יש טלפון מהעבודה ושליח מגיע אז נותר רק ריר בקערה.