בן שבע עשרה ושבועיים, הוצאתי רשיון וכושנו החסון כבר עבד כיוון שהיה עילוי וברח בכיתה י' מבית הספר וכיתה למחוננים. ידעתי שבחודשיים הראשונים לי"ב אעבור את כל הבגרויות כיוון שאיני מאמין בשיפור בדיעבד או חזרה אחורה, בשני המקרים מדובר בכניעה. במידה ולא אעבור, האקדמיה תהיה חסומה בפניי והחיים לימדוני לשמור אפשרויות פתוחות או לנתץ אותן.
קניתי בחצי מחיר מכונית אחרי תאונה, פיג'ו XT בצבע אדום, מיוחדת מאוד מבלי להכנס לפרטים טכניים, הרוסה וזקוקה לשיקום כדי שאוכל להרוס אותה בעצמי, כמו שאני אוהב. חיכיתי לרגע שאוכל לפתוח את החלונות הידניים ולהכניס למערכת דיסק צרוב ובו יתנגן הקטע האלמותי של laura branigan.
הרגשתי את הרוח מלטפת, איך אני מגביר את הווליום בחוגה או בכפתורים ומתמסר למוזיקה, לצלילי הפתיחה אשר אוצרים בתוכם את כל שנות ה80 הנפלאות כל-כך. ראיתי את האוטו משתקם לאיטו והייתי מגיע למוסך לאחר העבודה ברגל כדי לצפות בו נצבע מקרוב בצבע אדום בוהק. רבתי איתם על השונות בריפודי הדלתות, על כמה חוטים חשופים ועל קילוף צבע כזה או אחר ליד גומיית החלון.
תמיד הפליא אותי איך מבוגרים אדישים כלפיי שלמות, איך הם לא רואים אסתטיקה ואני כן. איך הם לא יכולים להקריב עצמם על מזבח השלמות הכוללנית, הרגע הזה שאתה עושה בכל מחיר משהו ושיישרף הכל חוץ מרגע הנצחון הקטן הזה, לא הבנתי איך אנשים לא נוגחים בקירות כדי לעבור דרכם.
סוף כל סוף הכל היה מוכן, לא נותר לי כסף לדלק ובאותו יום מכרתי את המכונית וקניתי סיאט איביזה פצועה עם רדיו טייפ.