הטלוויזיה הייתה קטנה, כסופה וכבדה להחריד. בחלקה העליון עמד מעמד ממנו בקעו שתי אנטנות, הכפתור היה משמיע רעש צורם בעוד המסך היה נעור לחיים או נבלע לתוך תהום אינסופית בקריסה. היו מיטות מעץ אשר עברו מספר בתים ובכל בית חרקו קצת יותר, מול הטלוויזיה היה קולר אפור גדול מלא קש ומים. התחשמלתי ממנו מספר פעמים, גם מהאנטנות, הרוח שהוא היה מוציא היתה שווה את זה, גם מה שהטלוויזיה שידרה.
ערב אחד, לאחר שאכלתי ביצה רכה וגבינה עם לחם מפורר וממרח צמחוני, טיפסתי למבצרי המתחיל במראשות המיטה ומשתרע עד החלון עליו קשור סדין לאחר שדחפתי את הכפתור לתת את האות. שמעתי שפה חדשה וצחוקים בקול גדול וגס, ראיתי אישה בשחור לבן ודמויות מתחלפות, גנב, יער וסיפורים שאנשים מספרים לעצמם כדי להסיר את עול החיים במעט, להצדיק איזשהו קיום ערטילאי.
הדלות הזו, הדלות המפוכחת אשר שמורה לאומנים אשר פורשים את משנתם ללא תפאורות או אמצעים פומפוזיים. שחור, לבן וכלום באמצע פרט למונולוגים משתפכים בין אדם לעצמו.
צפיתי במספר תחנות חיים, כל פעם המבצר השתנה, הצבעים והדמויות, לא.