זה לא החל בן-רגע, ניתן לאמוד זאת בשנים. לא יודע אם העיניים טרוטות בגלל היקיצה המוקדמת או שמש חורפית מתעתעת המסנוורת מבעד לחלונות הרכב הפעורים. לרגע אני בולע את העולם כולו בשאיפה ומתיר מקום לעוד.
ערב לפני שוב נזכרתי בקטע ואחת לאיזו תקופה מוגבלת, אני נזכר בקטעים. קטע כזה. לעתים זה מסתכם במילים, לעתים זו יצירה או רגע בעל כימיה מטורפת, ייתכן וזה קטע המשוחק כהלכה או חולניות אחרת כלשהי המזכירה כיצד רגעי החיים הערטילאיים, משחקים בך. אך זה שם, זה לגמרי שם בהיכל התהילה הכביר במוחי.
נזכרתי לרגע בכהן הגדול מספר על מה שקורה ללב בדרכו הייחודית, הייתי מוכרח לעצור לרגע כדי להאזין לחיים קורים ולזמן הנוזלי, לדם בעורקים ולכל תנועה בכדור הארץ. התפללתי שלא תהיינה שיחות מזדיינות בכל אחד מהמכשירים הניידים המזדיינים, שיחות ריקות בין אדם לחברו.
הרהרתי לרגע על כל מה ששזור שם בקטע ובעיקר ההשלמה עם הגיל, עם הכשלונות, המיתות הקטנות בינות רסיסי החיים והפחד הנורא מכל - הסטגנציה. אפילו פסיעה איטית, יודעים מה, אפילו זחילה בבוץ עדיפה על הקפאון ועד שאתה חי זקוף-קומה, אתה זוחל, אני מבין בזחילות למרחקים ארוכים.
אתה ממצמץ וזה עובר, ביעף, עונות, שמש, גשם, צל ונסיעות לחיפה, אולי לעכו ולמדבר, גם למקומות נוספים, לא אתקטנן, ייתכן גם בחו"ל והרגע הריקני שאתה חוזר לחייך שלך, משל הבטת בעצמך מבחוץ, מרחוק, מארצות אחרות.
כשאני מביט במראות הרכב אני מדי פעם פוגש את עיניי המפחידות, לא יודע מה מפחיד אותי שם בדיוק ואולי אילו רק שנות היכרות קרובה מדי המשחרות לבדל הרגע הזה.
אבל שם בחיפה, ישנה עלייה כזו ואז ירידה כזו ואז פתע אתה גדול כי אתה מעל גובה פני-הים וכל האופק נפרש ואתה מרגיש בעד העייפות של ייתכן היקיצה או הסנוור הרגעי, איך תאים קמים לתחייה, כאילו מתחת את הגוף ממש ממש טוב. אז כזה רק בנפש והקול הבוגר, המחוספס, החלוד, השלם שלו ומחשבות על צעידה ביער סבוך או זחילה עד שאתה גבוה מהאופק ורואה ארצות ואת כל כדור הארץ מסתובב.
אני כמעט בטוח שבחיפה יש את ים-התיכון, לרגע קט, באותה ירידה, הייתי גבוה מהכל ואז זה התאזן והחיים המשיכו כרגיל.