זה הפך להיות כמו כוס יין טרם השינה, לא יודע איך זה מרגיש להרדם שיכור או כבד, מעומעם או קהה. לא יודע איך זה להרדם רגוע, אך אני מסתפק בשנתה ומביט בזמן חולף דרך הבהובי החלון כנגד התקרה. אחת לתקופה אני מתיר לה יין או משהו אחר: ערק לימונים כשאנחנו יכולים לדפוק יחד או ויסקי כשישנה תחושת תחכום באוויר.
אך בשונה מכל הכוהל הזה, אבא מומחה בין היתר בלעזור לבכות ולהרדם בצורה נפלאה גם באופן נטול. בשונה מהמכות המיידיות והזעם המתפרץ עליה כשהיא טועה או לא כנועה דיו, ההצלפה היומית הבודדה הועלתה לשלוש כלאחר כבוד. מן רגע נוסף שלנו בחיים עמוסים ומחשבות קדחתניות. אין לנו טקסים או מחירון פרט לנשיקת הרגליים הרוטינית בבוקר, במידה ופעולה זו אינה מבוצעת, העונשים בגינה הינם עשר מלקות חותכות והרעבה יומית.
היא תמיד מבקשת ממני להמתין עד רגע לפני השינה, זה מפיל אותי, היא טוענת ומיד מפשילה מכנסיה על המיטה ומכינה את עצמה בתנוחה בעודי מלפף את הכבל בתנועת חצי סיבוב, איני רוצה כי יישמט מידי או שאפגע באופן רך מדי, המכה מוכרחה לכאוב. אוושתו מפחידה אותה כל פעם מחדש, היא יורה לעברי במין מונולוג לו איני שותף כלל ועיקר; היא מאשימה שאני משמיע את אותם קולות ניסור האוויר בכוונה, שהיא כבר הייתה מוכנה ואני עומד בצורה אכזרית, אפשר היום שלא תהיה אכזרי? היא צוחקת, בוכה ונוזלת כולה מהאף. שום דבר לא יגרה אותי החוצה, אני לוחץ את הכבל חזק באצבעותיי ומהדק שיניים.
איני מגיב. הדמעות מתחילות לזלוג והיא נושמת עמוק ופורצת בבכי בלתי נשלט, זזה באופן מהיר. בפעם הראשונה בה היא ניסתה להגן על עצמה מפני הכבל, פגעתי לה בכוונה באצבעות ובכפות הידיים; משך שלושה ימים היא בקושי הזיזה אותן, לעתים היא שוכחת שזה חסר טעם. במקום מסוים אני שמח שעדיין יש בקרבה מנגנוני הגנה מפניי, השקעתי רבות בפיתוחם.
היא מניעה את האגן קדימה ואחורה בקדחתנות, מפחדת לחדול מתנועתה ומבינה שאני לוקח תנופה ומרפה, לוקח ומרפה. היא מנסה לפייס אותי, לצחוק איתי ולהזכיר לי שזה בכלל לא עונש. אני מבקש ממנה שלא תזוז ותצרח רק לתוך הכרית כדי שאסיים את רצף ההצלפות.
אני ממוקד וכבר לא שומע את בכיה, רואה אותה כזזה בהילוך איטי וממתין לרגע הפגיעה. הייתי יכול להשאר בו לנצח, יום-יום. אני עוזר לה לבכות ולהרדם ולי, להרגע.