נותרו עדיין סימני שלוליות וניחוח מדשאות רטובות בינות חלקות האספלט השבור. כולם ישנו כמעט פרט למרקעים מרצדים מדירות מתיישנות אחדות.
זו הייתה שכונה שגירה ככל השכונות: גן שעשועים קטן ומחליד במקצת, ערערים גזומים ברישול וכבישים סואנים בעיקר בשעת דמדומים. החניתי בצמוד לאיזה רכב לבן מתיישן והנחתי לרכב להתקרר לאחר כשעתיים נסיעה, המזגן המקפיא הפסיק לקרר ויכולתי לרגע להאזין להתרחשות העולם.
כיביתי את הרדיו בניק קייב, כדי ליצור טעם של עוד ולהמשך אל אותו דוק מלנכולי אשר הפגישה נסובה סביבו. חמוש בחולצה שחורה קצרה ומכנסיים שחורים ידעתי שמרגע שאכנס בפתח הבית, הכל לרשותי. אוכל לגרום לה לכרוע ולתחוב את אפה תחת הביצים, אוכל להרביץ ולבעוט, אוכל לספר לה שהגעתי כדי לקחת ממנה את שפיותה המתערערת כמו שתמיד אהבתי לעשות. להרוס עד כלות, להופיע בחלומות ובסיוטים של אותן אלו אשר טרם התגברו על השבר הנפשי, ללמדה להתחנן.
לקחת. לקחת כל אשר אחפוץ בחיוך ובדריכה על אותו ראש תורן, כדי לפגוע ולצלק נפשית. חיבקתי אותה, הנחתי לה להשען עליי ולהרגיש אותי בזמן שליבה הלם חזק כל-כך בעודה מנסה להסתיר ולנשום רגיל. היא המשיכה לחבק אותי, צפיתי בשולחן העץ הגדול, אורות מצהיבים נוצצים מתוך מנורות קיר, חלון אפור וספה קטנה, כלי-מטבח מונחים ברישול, ציורים אשר היא קיבלה וודאי במתנה מאחיינים וכל-מיני גלויות ספק מתחכמות ספק עצובות. היא עדיין חיבקה אותי והנחתי לה להיות, ניסיתי לבלום את עצמי מהרוע, לדחות את הקץ הבלתי נמנע, המתעלל והשורף. ראיתי אותה מונחת כבר ליד השירותים מחכה שאנער את טיפותיי האחרונות לתוכה דרך קבע, ראיתי את עמוד הבטון עליו אוכל לקבעה כדי שלא תיפול ממכות, ראיתי את החדר בו אפגע בה, את דלת הכניסה והנחתי לה להתרפק בתוכי, חיבקתיה בחזרה, חזק.
נפניתי לחלון והצתתי סיגריה כשעוד הייתי מעשן לפני שנים.
קפה? היא שאלה.
שחור. חזק מאוד, טיפה מים ובלי סוכר. עניתי ונשפתי עשן החוצה, הנחתי לה להיות אבודה עד שאסיים ואסגור את החלון.