אחד מרגעי השחרור הגדולים ביותר מבחינה נפשית מתרחש כשבנות יכולות כבר "לארגן" לעצמן את השירותים, הן נכנסות לנשים ואתה נזכר לפני יומיים, איך החיים היו נראים.
לפני רגע אתה היית זה שנכנס איתן לשירותי הגברים, עומדים שם כל-מיני טיפוסים ואתה דרוך. אתה מוכן כבר לשפוך מישהו, מחשב את המרחק אליו ואומד את הגובה והגודל, לעתים יש יותר מאחד ואתה מנסה להבין איך לשמור בפנים שנות זעם בטרם תאלץ לנגוח באף. הם בשלהם אבל הם אויבים, אתה כל-כך נפיץ מבפנים שרק מילה גנרית כמו "ילדה חמודה" תבעיר אותך ותוכל לפתוח לסת לרווחה כמו אדוארד נורטון וללכת כאילו לא אירע דבר. אתה כבר רואה זכוכיות שבורות ושיניים על הרצפה האפורה והתאים, אתה רואה את הדם רק כי איזה בן זונה העז לעבור גבול ביחסים שלך ושלהן. כל פעם מחדש.
אתה קם באמצע הלילה ונודד ביום כי הן קטנות ואתה לא סומך על אף אחד, הן גדלות עוד טיפה ואתה עדיין לא סומך. אתה מדובב אותן ולא מסתפק במה שהן יודעות שאתה רוצה לשמוע, הן מספרות שהן קצת מאוהבות בבנים וצופות בקליפים ואתה דרוך עד כדי הקאה. התוכן הרע הזה שיש היום וכל הפרסומות, אתה מסביר ומנתב, מנשק, מחבק, מרים. מנגב קיא ומה לא, כדי שאיכשהו תוכל להרגיע את עצמך שהן גדלות להיות עצמאיות. אתה מחדיר להן את זה השכם וערב, מלמד אותן למרוח את הנייר ולזרוק אותו לאסלה ולבדוק שאף אחד לא בתא, לצרוח, לנשוך, לפגוע בעיניים, בביצים ואיפה שאפשר כדי שאף אחד לא יעבור במיל את המרחב הפרטי שלהן. הן גדלות והמרחק אינו משתנה.
כשאחת הולכת כבר לשירותי הנשים, אתה רק עומד ומביט באגרוף קפוץ. מוכן לשפוך.