יצאתי לחופשי בספטמבר האחרון, אחרי חיים שלמים עם נרקיסיסט. בקריירה שלי ובאמהות שלי אני יודעת בדיוק מה אני שווה, אני חכמה, מובילה, וחשובה להרבה אנשים. בזוגיות שלי ובנשיות שלי הייתי פחות מכלום.
נכנסתי לאפליקציות מתוך סקרנות. הפעם האחרונה שהייתי רווקה היתה ב 2009, עוד לפני סמארטפונים. בהתחלה לא שמתי תמונה , חשבתי שזה מביך לקוות שמישהו יתעניין בי. אבל לאט לאט נפתחתי, ראיתי שאני מקבלת המון תשומת לב, והרעב המיני שלי הלך וגבר. נכנסתי לסחרחורת. שכבתי עם כמות לא סבירה של גברים, רציתי לנסות הכל, ותוך כדי התחלתי לדייק לעצמי מה אני אוהבת. שמתי לב שאני אוהבת שמפעילים עליי כוח. שאני אוהבת להתנגד. לקח זמן עד שהצלחתי להודות בפני עצמי בפנטזיות שעלו, ומשם התחלתי להתעמק בפן הפסיכולוגי. נחשפתי לעולם של BDSM, ומיסגרתי את עצמי כנשלטת.
ואז נפגשתי עם מישהו.
הוא לבן - ואני נמשכת כמעט רק לגברים שחורים, אז דחיתי אותו אוטומטית. אבל הוא המשיך. חודשיים באינסטגרם, מגיב על כל סטורי, תמיד מכובד, מבקש צ'אנס. ואז שלח לי אימייל.
אמרתי לעצמי: יש פה מישהו נחוש. זה יהיה ההפסד שלי לא לענות.
עניתי. וכבר בגלל שהתעלמתי ממנו חודשיים , התבססה דינמיקה: הוא צריך להוכיח שהוא שווה את תשומת הלב שלי. זה לא היה מתוכנן. פשוט קרה.
אמרתי לו שהכל בסדר, שהוא לא צריך להמשיך לקרוא לי המלכה , הנה אני כבר פה. ואז הוא אמר: "ואם אני אוהב את זה?"
לקח לי כמה רגעים לעכל. חזרתי אחריו: "כן, אתה אוהב את זה?"
זה היה מוזר. אבל זה סיקרן אותי.
ככל שדיברנו יותר, התחלתי להרגיש יותר בנוח בעמדה הזאת. לא כאילו אני משחקת תפקיד , אלא כאילו אני נותנת חופש לצד שתמיד היה קיים, אבל דחקתי אותו. זה עדיין היה קשה. התרגלתי לרצות גברים, להתחשב בהם, לתת להם להוביל, למנוע מהם מבוכה. אבל כשנתתי לעצמי חופש הרגשתי כוח פנימי מאוד ברור שמוביל אותי.
אני עדיין מנסה לברר לאן.
*ציור שלי, פסטל יבש על נייר