תקרא לי אמא

אני יודעת אתה נשלט אחד ומיוחד ולא כמו כולם, יש לך ניסיון ייחודי, ועולם פנימי עשיר, יש לך רצון לתת ולהיות מועיל. 

אבל בתיבת ההודעות שלי אתה אחד מתוך מאות גברים, שמתחננים לתשומת הלב שלי, לנוכחות שלי, לאנרגיה שלי, לשיתוף הפעולה שלי, לזמן המועט שלי, ולמשאבים המנטליים המוגבלים שלי. אתה מתעקש למשוך אותי לתוך הפנטזיה שלך, לשחק את המשחק שלך, להיות הדמות שאתה כל כך צריך, אתה רוצה שאני אהיה שם בשבילך. ובתמורה אתה מציע לרדת לי? 

בגלל זה אני כמעט ולא נמצאת כאן. אני עייפה. 

ובכנות אני מתחילה להבין את השולטות שמבקשות כסף לפני שמתחילות להתכתב איתך. 

בימים האחרונים עבדתי על סדרת רישומים חדשה ומרגשת. אני אף פעם לא נפרדת מעבודות חדשות כל כך מהר, אבל הבור הכלכלי מאלץ אותי לחרוג ממנהגי ואני מציעה אותם למכירה. גודל סביבות 10×15 ס"מ, טכניקה עפרונות מים על נייר, מחיר 500 ש"ח לרישום. מוזמנים לפנות אליי בפרטי *רק* אם אתם מעוניינים לרכוש עבודה, ולא בשום עניין אחר. שיהיה לנו שבוע טוב 🖤

(הפוסט מכיל תמונות יפות, אני יודעת, אבל זאת לא הזמנה לכתוב לי בפרטי. אני לא פנויה להיכרויות, בבקשה תכבדו. 🖤

אני בסיוט כלכלי והיום חזר הצ'ק של השכר דירה.

הפיתוי להיכנס לעולם ה findom מעולם לא היה גדול יותר.

אבל אני יודעת שזה לא יהיה נכון לעשות את זה, כי כשהעיניים שלי על המטרה, והמטרה זה לצאת מהסיוט, אז אני לא יכולה להנות מהדרך. בתפיסה שלי, בדסמ עושים באהבה או לא עושים בכלל, כי זה יכול להיות הרסני לנפש של כל המעורבים בדבר. 

בגבר שלא מוסיף שום תחושת נחת או ביטחון לחיים שלי

ולמרות כל הניסיונות , אני מבינה שאין לקשר הזה סיכוי

כואב לי בלב 

"בלאק פיטר פן" הילד הבידיאסמי שלי, זה שעשה אותי למאמי דום, אני כל כך גאה בו. זאת הייתה הפעם הראשונה של שנינו, שאני החדרתי והוא נחדר. 

הוא רצה לספוג בשבילי ולא התלונן על הכאב, רק אחר כך בתמונות קלטתי שקשרתי אותו לא נכון והבטחתי להשתפר 💜

​בעוד לילה של חוסר שינה, הכנתי לכם ממתק על עליונות נשית בהיסטוריה של האמנות. 

​הסיפור הוא על יהודית, דמות מהתנ"ך, אלמנה יפה וחכמה שגרה בעיר נצורה. הולופרנס הוא הגנרל האשורי שהטיל את המצור על העיר וניתק אותה מאספקת מים. הוא מפקד צבאי, דמות של סמכות וכוח, אדם שרגיל שכולם מצייתים לו. יהודית מחליטה לפעול והולכת למחנה שלו. היא מפתה אותו, גורמת לו לשתות איתה לשוכרה, וברגע שהוא מאבד הכרה היא לוקחת את החרב שלו, הסמל הכי מובהק לכוח ולמעמד שלו, עורפת לו את הראש, וחוזרת הביתה עם "מזכרת" בשק.

​מה שמעניין אותי כאן זה לא רק הסיפור עצמו, אלא העובדה שעשרות אמנים (רובם גברים) ישבו במשך מאות שנים וציירו שוב ושוב את אותה סצנה: אישה עוצמתית, חרב שלופה, וגבר חסר אונים לרגליה.

​זה מרתק, כי הולופרנס הוא הארכיטיפ של הגבר הדומיננטי, זה שכל היום "מוחזק" בתפקיד המנהל והמפקד. אולי הסיבה שהאמנים והקהל מהופנטים מהסצנה הזו עד היום, היא הפנטזיה על היפוך התפקידים הזה: הרגע שבו הגבר הכי חזק משחרר שליטה, הופך לקטן וחסר אונים, ומתמסר לאישה שתחליט על גורלו.

ולסיום, התרומה הצנועה שלי למסורת הזאת 

לילה טוב 

ולמחרת מתעוררת לעשר הודעות 'בוקר טוב מאמי' מגברים שחושבים שאני במערכת יחסים איתם

אין לי כוח 

כבר יממה שנייה שאני לא מצליחה להרדם, האינסומניה גמרה אותי, אז בינתיים אני מפנקת אותכם בקצת אמנות קלאסית

'גן התענוגות הארציים' טריפטיך (ציור המורכב משלושה חלקים) של הירונימוס בוש, צייר הולנדי, נוצרי אדוק מהמאה ה 15. 

מימין גהנום, משמאל גן עדן, וביניהם אנחנו הארציים

והנה כמה פרגמנטים , תהנו 

חלומות פז  🖤