תקרא לי אמא

הפה שלו מתמלא ברוק והוא מוצץ אותה חזק

ואז הוא מרים אליי את העיניים היפות האלה שלו ואומר לי "תודה אמא" 

אתה צריך להיות מוכן לוותר על שליטה. לא "לוותר" בתיאוריה תוך כדי שאתה מנהל אותי בשקט אל הפנטזיה שלך, אלא לוותר באמת, בתוך הגבולות שסוכמו מראש בינינו. הגבולות האלה קיימים וחשובים. אבל אחרי שסוכמו, השאלה היא האם אתה יכול לשחרר.

אם אתה מגיע עם סט דרישות שלא אמרת בקול, מתבאס כשהבקשות שלך לא נענות, או מתוסכל כשאני אומרת לא, אז מה שאתה מחפש זה לא שולטת. אתה מחפש אישה שתגשים את הפנטזיה שלך בתחפושת של דינמיקה.

יש הבדל בין גבר שנהנה מהתחושה של שחרור שליטה, לבין גבר שנהנה לשרת. השני מרגש אותי הרבה יותר. כי מה שאני מחפשת הוא מישהו שהעובדה שאני יכולה להשתמש בו להנאתי נותנת לו תחושת משמעות אמיתית. לא כי הוא ויתר על משהו, אלא כי הוא מצא משהו.

זה לא אשמתך בהכרח אם אתה עדיין לא יודע באיזה צד אתה. הרבה גברים מגיעים לעולם הזה עם ציפיות שבנויות מפורנו או מדמיון, ולא מהכרה עצמית אמיתית. אבל זה משהו שכדאי לך לבדוק בפנים לפני שאתה פונה לשולטת.

כי אני לא כאן כדי לעבוד בלהשפיל אותך, אתה כאן כדי לעבוד בלשמח אותי. 

החטא הקדמון הוא כשאדם עשה את מה שחווה ביקשה

ציור שלי, פסטל יבש על נייר 

שאלה אחת חזרה על עצמה בשיחות עם כמה מהנשלטים שהכרתי לאחרונה. בדרך כלל היא מגיעה אחרי שכבר בנינו קצת אמון, ותמיד בגרסה דומה: "את רואה בי פחות גבר בגלל זה?"
בהתחלה זה הפתיע אותי. אבל אני מבינה מאיפה זה בא.
גברים גדלים עם מסר ברור מאוד: להיות גבר זה לשלוט, להוביל, לא להיות פגיע, בטח לא להכנע. כל סטייה מהתמונה הזאת מורגשת כאיום. זו לא בעיה של הגברים עצמם, זו תרבות שלמה שבנתה גבריות כמבצר שצריך להגן עליו כל הזמן. ואחד המחירים של המבצר הזה הוא שגברים לא יכולים פשוט להיות. הם תמיד צריכים להוכיח.
אז כשגבר שואל אותי אם אני רואה בו פחות גבר, הוא לא באמת שואל על הדינמיקה שלנו. הוא שואל אם הוא בסדר.
התשובה שלי היא הפוכה ממה שהם מצפים.
אני רואה בנשלטים שלי גברים על מאה, ובגלל זה אני נהנת לשלוט בהם. אין שום דבר יותר גברי בעיניי מגבר סטרייט שלא חרד על הגבריות שלו. אחד הדברים שהכי מרגשים אותי בשליטה הוא כשאני לוקחת גבר מצליח, מוביל, דומיננטי, ומצליחה להוריד ממנו את שריון האגו, למצב שבו הוא חשוף, רגיש, פגיע, ובא לבקש חיבוק. אין תחושת הצלחה יותר גדולה מזאת.
וזה לא קורה עם גברים חלשים. זה קורה עם גברים שיש להם מה להוריד.
כולם צריכים חיבוק. בעיקר גברים שהתרגלו לא לבקש.
ואם אתה נשלט ותוהה למה לא פיתחתי איתך שום דבר מיני, דע שזה לא קשור לגבריות שלך. זה פשוט בגלל שאני לא נמשכת ללבנים. זה לא אמירה עלייך, זה אמירה עליי.

ציור שלי בהשראת הפסל "אונס פרספונה" של לורנצו ברניני, פסטל יבש על נייר 

ראשון בבוקר, לשתות קפה , לעבור על המיילים, ולשמוע אותך מהמטבח, שוטף את הכלים שהשארתי במיוחד בשבילך. 🩷

לא ציפיתי לזה.

כתבתי פוסט אחד אמיתי ולא מתוכנן, על מסע שעדיין בעיצומו, ומאז אני מוצפת בהודעות. גברים שקראו, זיהו משהו, ורצו ליצור קשר.

אני רוצה להגיד משהו לכל מי ששלח ועדיין לא קיבל תשובה: אני לא מסננת אתכם. אני פשוט עוד לא הגעתי.

המציאות שלי היא שיש לי 2 ילדות בגילאי גן, קריירה, וחיים שלמים שקורים מחוץ למסך. הזמן הפנוי שלי מוגבל, ואני לא מסוג האנשים שנותנים תשובה מהירה וחצי. אם אני עונה אני רוצה להיות נוכחת. וזה לוקח זמן. אני גם עוד בהתחלה של המסע הזה, אני לומדת. ויש פניות שלא יובילו לפגישה אבל עדיין מעניינות אותי, כי אפשר ללמוד מהן משהו. אז אני לא מחפשת רק מה שמתאים "על הנייר". אני סקרנית.

למי שכן קיבל ממני "לא מתאים", זה לא ביקורת. זה פשוט כנות, כי נראה לי שהיא מכבדת יותר משתיקה.

ואם עוד לא עניתי לך, סבלנות. אני מגיעה.

ציור שלי,  'שוקעת' אקריליק על בד באמצעות איירבראש 

יצאתי לחופשי בספטמבר האחרון, אחרי חיים שלמים עם נרקיסיסט. בקריירה שלי ובאמהות שלי אני יודעת בדיוק מה אני שווה, אני חכמה, מובילה, וחשובה להרבה אנשים. בזוגיות שלי ובנשיות שלי הייתי פחות מכלום.
נכנסתי לאפליקציות מתוך סקרנות. הפעם האחרונה שהייתי רווקה היתה ב 2009, עוד לפני סמארטפונים. בהתחלה לא שמתי תמונה , חשבתי שזה מביך לקוות שמישהו יתעניין בי. אבל לאט לאט נפתחתי, ראיתי שאני מקבלת המון תשומת לב, והרעב המיני שלי הלך וגבר. נכנסתי לסחרחורת. שכבתי עם כמות לא סבירה של גברים, רציתי לנסות הכל, ותוך כדי התחלתי לדייק לעצמי מה אני אוהבת. שמתי לב שאני אוהבת שמפעילים עליי כוח. שאני אוהבת להתנגד. לקח זמן עד שהצלחתי להודות בפני עצמי בפנטזיות שעלו, ומשם התחלתי להתעמק בפן הפסיכולוגי. נחשפתי לעולם של BDSM, ומיסגרתי את עצמי כנשלטת.

ואז נפגשתי עם מישהו.
הוא לבן - ואני נמשכת כמעט רק לגברים שחורים, אז דחיתי אותו אוטומטית. אבל הוא המשיך. חודשיים באינסטגרם, מגיב על כל סטורי, תמיד מכובד, מבקש צ'אנס. ואז שלח לי אימייל.
אמרתי לעצמי: יש פה מישהו נחוש. זה יהיה ההפסד שלי לא לענות.
עניתי. וכבר בגלל שהתעלמתי ממנו חודשיים , התבססה דינמיקה: הוא צריך להוכיח שהוא שווה את תשומת הלב שלי. זה לא היה מתוכנן. פשוט קרה.
אמרתי לו שהכל בסדר, שהוא לא צריך להמשיך לקרוא לי המלכה , הנה אני כבר פה. ואז הוא אמר: "ואם אני אוהב את זה?"
לקח לי כמה רגעים לעכל. חזרתי אחריו: "כן, אתה אוהב את זה?"
זה היה מוזר. אבל זה סיקרן אותי.
ככל שדיברנו יותר, התחלתי להרגיש יותר בנוח בעמדה הזאת. לא כאילו אני משחקת תפקיד , אלא כאילו אני נותנת חופש לצד שתמיד היה קיים, אבל דחקתי אותו. זה עדיין היה קשה. התרגלתי לרצות גברים, להתחשב בהם, לתת להם להוביל, למנוע מהם מבוכה. אבל כשנתתי לעצמי חופש הרגשתי כוח פנימי מאוד ברור שמוביל אותי.

אני עדיין מנסה לברר לאן. 

*ציור שלי, פסטל יבש על נייר