שאלה אחת חזרה על עצמה בשיחות עם כמה מהנשלטים שהכרתי לאחרונה. בדרך כלל היא מגיעה אחרי שכבר בנינו קצת אמון, ותמיד בגרסה דומה: "את רואה בי פחות גבר בגלל זה?"
בהתחלה זה הפתיע אותי. אבל אני מבינה מאיפה זה בא.
גברים גדלים עם מסר ברור מאוד: להיות גבר זה לשלוט, להוביל, לא להיות פגיע, בטח לא להכנע. כל סטייה מהתמונה הזאת מורגשת כאיום. זו לא בעיה של הגברים עצמם, זו תרבות שלמה שבנתה גבריות כמבצר שצריך להגן עליו כל הזמן. ואחד המחירים של המבצר הזה הוא שגברים לא יכולים פשוט להיות. הם תמיד צריכים להוכיח.
אז כשגבר שואל אותי אם אני רואה בו פחות גבר, הוא לא באמת שואל על הדינמיקה שלנו. הוא שואל אם הוא בסדר.
התשובה שלי היא הפוכה ממה שהם מצפים.
אני רואה בנשלטים שלי גברים על מאה, ובגלל זה אני נהנת לשלוט בהם. אין שום דבר יותר גברי בעיניי מגבר סטרייט שלא חרד על הגבריות שלו. אחד הדברים שהכי מרגשים אותי בשליטה הוא כשאני לוקחת גבר מצליח, מוביל, דומיננטי, ומצליחה להוריד ממנו את שריון האגו, למצב שבו הוא חשוף, רגיש, פגיע, ובא לבקש חיבוק. אין תחושת הצלחה יותר גדולה מזאת.
וזה לא קורה עם גברים חלשים. זה קורה עם גברים שיש להם מה להוריד.
כולם צריכים חיבוק. בעיקר גברים שהתרגלו לא לבקש.
ואם אתה נשלט ותוהה למה לא פיתחתי איתך שום דבר מיני, דע שזה לא קשור לגבריות שלך. זה פשוט בגלל שאני לא נמשכת ללבנים. זה לא אמירה עלייך, זה אמירה עליי.
ציור שלי בהשראת הפסל "אונס פרספונה" של לורנצו ברניני, פסטל יבש על נייר