בעוד לילה של חוסר שינה, הכנתי לכם ממתק על עליונות נשית בהיסטוריה של האמנות.
הסיפור הוא על יהודית, דמות מהתנ"ך, אלמנה יפה וחכמה שגרה בעיר נצורה. הולופרנס הוא הגנרל האשורי שהטיל את המצור על העיר וניתק אותה מאספקת מים. הוא מפקד צבאי, דמות של סמכות וכוח, אדם שרגיל שכולם מצייתים לו. יהודית מחליטה לפעול והולכת למחנה שלו. היא מפתה אותו, גורמת לו לשתות איתה לשוכרה, וברגע שהוא מאבד הכרה היא לוקחת את החרב שלו, הסמל הכי מובהק לכוח ולמעמד שלו, עורפת לו את הראש, וחוזרת הביתה עם "מזכרת" בשק.
מה שמעניין אותי כאן זה לא רק הסיפור עצמו, אלא העובדה שעשרות אמנים (רובם גברים) ישבו במשך מאות שנים וציירו שוב ושוב את אותה סצנה: אישה עוצמתית, חרב שלופה, וגבר חסר אונים לרגליה.
זה מרתק, כי הולופרנס הוא הארכיטיפ של הגבר הדומיננטי, זה שכל היום "מוחזק" בתפקיד המנהל והמפקד. אולי הסיבה שהאמנים והקהל מהופנטים מהסצנה הזו עד היום, היא הפנטזיה על היפוך התפקידים הזה: הרגע שבו הגבר הכי חזק משחרר שליטה, הופך לקטן וחסר אונים, ומתמסר לאישה שתחליט על גורלו.
ולסיום, התרומה הצנועה שלי למסורת הזאת
לילה טוב