תמיד הייתי גדולה
בכל מובן המילה
גדולה פיזית (לפחות כך הרגשתי גם כשלא הייתי)
גדולה ובוגרת נפשית.
תמיד שרדתי וידעתי שאסתדר בכל סיטואציה.
שאפשר לזרוק אותי ברחוב בלי שקל ואני אשרוד.
לגרור את עצמי עם מזרן יד שנייה שלוש רחובות לדירה חדשה בארץ זרה.
לעבור דירה לבד באוטובוס עם כל הציוד על הגב.
לסחוב
תמיד לסחוב כל כך הרבה ולבד.
לעבור עיר,
לעבור מדינה ,
פיטורין מהעבודה
אלימות תמידית ומכל גווניה.
אני תמיד שורדת.
אנשים חשבו שזה מגניב שאני נודדת וחווה המון ,שאני ״הרפתקנית״.
אבל אני לא ״נודדת״ ,אני נופלת מסיטואציה אחת לאחרת.
אם יכולתי לבחור ,הייתי רוצה יציבות.
פינה בעולם הזה להיות בה מוחזקת.
לקורא לה בית ,לבחור את הצבע של הקיר.
הגוף שלי, סלדתי ממנו והרגשתי חוסר אונים לגביו. גם כשהייתי במשקל בריא היו תמיד אומרים לי כמה אני שמנה ורק אם הייתי מרזה כמה יפה הייתי.
״החיים יותר קלים לאנשים יפים״
קנאתי לשמוע איך בני הזוג של חברות שלי קוראים להן ״קטנטנה שלי״ ,״עדינה כל כך״ ,״קטנה הכל אהיה בסדר״.
כל כך רציתי להיות קטנה.
אבל הגוף שלי המשיך לאסוף שכבות.
גם בפנים וגם בחוץ.
לא הייתה לי אפשרות להיות עדינה וקטנה.
כשנכנסתי לבדסמ
ומישהו התייחס אלי כקטנה
״ילדה שלי״
״אני אדאג לזה״
אומנם זה רק אנשים שהולכים ובאים
ולא כאלה שנשארים לאחוז בי.
ולרוב הם רק אומרים שהם דואגים ובתכלס לא דואגים לכלום.
ואני לא מטומטמת ,אני יודעת שלא אכפת להם ממני.
ולמרות שקשה לי להאמין שהם רואים את הגוף הענק שלי ולא רוצים להתפקע מצחוק כשהם קוראים לי ״קטנה שלי״.
אני מרשה לעצמי לעצום עיניים ולדמיין.
שמי שאיתי עכשיו אוהב אותי
ורואה אותי כיצור קטן שצריך הגנה.
שהוא פה לעטוף אותי ולשמור עלי
ושאני יכולה ללכת לישון בשקט בזרועותיו.
ואני לא כבדה לו.
והוא לא מתבאס ונשאר מנימוס.
אני מרשה לעצמי לדמיין שאני מוגנת.
ושיש מישהו שנותן לילדה שבי לחיות.