"Old love, new love, every love but true love"
(Love for sale)
שלוש שעות אחרי שפתחתי כרטיס באתר מסויים שמתווך בין שוגר-דדיז לשוגר-בייביז, פנה אליי "תומר". שלא כמו רוב ההודעות האחרות שנערמו לי בתיבה במהירות מסחררת, תומר התייחס לדברים שכתבתי ולא רק לתמונה שלי, שאמנם הסתירה את הפנים שלי אבל גילתה מספיק מהשאר. משהו בו שידר כנות פשוטה: כן, הוא מבין שהוא יכול ליצור מערכת יחסים רגילה בצינורות המקובלים, אבל לא עם מישהי צעירה ממנו בעשרים שנה שגם נראית ממש לא רע. הוא בן 47, גרוש + 2, ואין לו יותר בעיות כלכליות. הוא ישמח לפגוש אותי לקפה בצהריים. חשוב לו גם לדעת מה אני מחפשת, ולמה הגעתי לאתר הזה. אהבתי את הגישה שלו. אחרים שפנו אליי, עוד לפני שראיתי תמונה שלהם, (רוב הגברים באתר לא שמים תמונה של עצמם. הם נשואים מדי, יש להם מה להסתיר מדי ) הציעו לי טיסה ללונדון, סוף שבוע בברצלונה, רכב שיאסוף אותי ויחזיר אותי, חשבון פתוח לקניות. מה אתם קופצים מה? הנה גבר שלא מלא בעצמו, מספיק בטוח כדי לא לעוף על עצמו בשניה הראשונה, ואין לו בעיה להיפגש באמצע היום בבית קפה הומה אדם. אין לו ממי או ממה להסתתר. אחרי שבדקתי עם עצמי טוב טוב שגם לי אין כל כך ממה להסתתר, הסכמתי להיפגש.
כשראיתי אותו החסרתי פעימה. חתיך הורס, בנוי כמו אתלט, חיוך מקסים ונוכחות כובשת. אני, שרגילה להיות במשבצת המחוזרת, מצאתי את עצמי בסיטואציה ההפוכה: הוא הציץ בי מדי פעם אבל לא בעיני עגל תלויות כמו של רוב הבחורים שמריירים עליי, ואחרי שיחה קצרה וטובה אמר שיש לו פגישה אחרת, ושיחזור אלי מאוחר יותר וכמעט הרגשתי שהוא מנפנף אותי. בכלל לא דיברנו על ההמשך. הרגשתי כמו נערה פתיה. כל היום הייתי בסרטים. כל שניה הצצתי בנייד. אחרי נצח קטן של חמש או שש שעות, סמס: "היה לי נעים איתך. ארוחת ערב מחר?" למרבה האירוניה, הרגשתי שאני היא זו שכבשתי אותו... הכרחתי את עצמי לחכות חמש דקות לפני שעניתי "אשמח".
למחרת נפגשנו לארוחת ערב. כאמור, סצינת המסעדות השוות בתל-אביב היתה זרה לי לחלוטין. נהניתי מאד מהאוכל, מהיין, מהשיחה. הוא הגיש לי את התפריט וביקש ממני להזמין לנו בקבוק יין. הרגשתי קצת כמו נערת-כפר בעיר הגדולה. השתדלתי בכל הכח לא להיות שקופה מדי.. מחירי היינות בתפריט נעו בין 200 ₪ לבקבוק ועד 4500 ₪ לאיזושהי שמפניה מפולצנת. ברור שאני לא יכולה לבחור בהכי זול או הכי יקר. גם לא רציתי שיחשוב שאני איזו פרימיטיבית, קיבוצניקית שלא מבינה כלום ביין. הצלחתי להגיד שאני אוהבת יין צרפתי בלי שרעד לי הקול. בחיים לא שתיתי יין צרפתי, בטח לא כשהייתי מודעת לזה. בחרתי משהו שהיה כתוב עליו 'מיוצר בצרפת'. המחיר היה 900 ₪. הנה זה מתחיל, חשבתי לעצמי.
הוא סיפר הרבה על עצמו, קצת פחות על חיי הנישואין שלו, קצת יותר על חיי הגירושין שלו. סיפרתי על עצמי, על הצבא, על החיים בתל-אביב. על החלומות. הוא שאל למה אני לא לומדת. בשום שלב לא הציע לי שום דבר קונקרטי. זה היה כאילו דייט רגיל, חוץ מזה שעשרים ומשהו שנה הפרידו בינינו, וברקע שנינו ידענו בוודאות שמתישהו נדבר על ה"סידור." כשיצאנו מהמסעדה הוא שאל פתאום: "איזה מן ציפיות יש לך ממני?" – לא הייתי מוכנה לזה. הייתי נינוחה ועולצת ומשוחררת וטיפה הלומת-יין, ופתאום השאלה הזו. לא ידעתי מה לומר. הרגשתי שזה רגע חשוב – אז ניסיתי להתרכז, ובדיוק כשניסיתי להתרכז, הוא נישק אותי. אני יודעת שעצמתי עיניים, כי אני תמיד עוצמת עיניים כשמנשקים אותי כמו שאני אוהבת. בנזונה. אחרי נשיקה כזו קצת קשה לדבר על עסקים. אמרתי את הדבר הראשון שעלה על דעתי: "אני רוצה שיהיה לי הרבה יותר נוח." אמרתי. "את יודעת שמתישהו נצטרך לתרגם את זה לדברים יותר ספציפיים", אמר תומר. "אני בטוחה שיש לך הרבה נסיון בזה", יריתי לעברו. הוא רק חייך, וניסה לנשק אותי שוב. הפעם שלטתי יותר בעניינים. הסטתי את הראש בעדינות הצידה. הוא התמלא תשוקה בבת אחת. "בוא נלך אליי", אמר בקול נמוך. אבל אני כבר חזרתי לעצמי ולגמרי הייתי בשליטה. "אנחנו בקושי מכירים.", אמרתי ורציתי לראות איך יגיב. הוא הביט בי במבט מוזר. לרגע חשבתי שהוא עומד לומר את הנורא מכל ("שנינו יודעים מה את, בואי רק נברר את המחיר"), אבל הוא רק אמר – "בא לך ללכת על החוף?" טיילנו עוד כמה שעות לאורך החוף. ההתלהבות בה הייתי שרויה קודם לכן שכחה קצת. כן, זה נעים והכל, אבל זה לא באמת התחלה של משהו, עם דפיקות לב של משיכה וקשר מתרקם והולך. הרי "מתישהו נצטרך לתרגם את זה לדברים יותר ספציפיים", כמו שתומר אמר. הוא דיבר ואני חשבתי על הדברים הספציפיים. המון דברים ספציפיים נכנסו לי למחשבות ללא סדר. ברקע דיבר תומר על אהבה. כמעט שהתחלתי לזמזם את love for sale.