Je n'suis qu'une fille du port
...qu'une ombre de la rue
ביום שהשתחחרתי מהצבא ידעתי שימיי בקיבוץ ספורים. אחרי שלוש שנות שירות משמעותי ותורם, יצא לי לגמרי החשק לתרום לאחרים. כל מה שרציתי זה לשקוע באנונימיות ולתרום לעצמי. הקיבוץ היה המקום האחרון עלי אדמות בו יכולתי להתחיל לעשות את זה. תוסיפו לזה את העובדה שהעיר הקרובה ביותר ידועה בעיקר בגלל הקטיושות שנחתו עליה מאז שאני זוכרת את עצמי, ותבינו מהר שהאפשרויות שלי באיזור היו די מוגבלות. מלאה בהרבה אנרגיות טובות, חששות וציפיות, הגעתי לתל-אביב.
לא היה לי שקל. שקל לא היה לי על התחת. עבדתי כמו שפחה במלצרות, נקיון, מזכירות, שליחויות. נסעתי כמו מטורפת על טוסטוס מלא פיצות כאילו שהחיים שלי תלויים בעוד 5 ש"ח שאקבל טיפ מאיזו צפונית דוחה ברמת-אביב. התלבטתי אם ללמוד, מה ללמוד, איפה ללמוד. כשהגיע הזמן ללמוד לא עשיתי כלום. הייתי בדיוק בין עבודות, בין דירות, בין חדרים, בין מערכות יחסים. עברה שנה, ועוד שנה. מישהו פעם אמר לי שתל-אביב נותנת לכל אחד מה שהוא רוצה. אני זוכרת את היום הזה, שהלכתי כמו זומבית על הטיילת והסתכלתי בים בייאוש. זה מה שאני רוצה? ככה? מתי בפעם האחרונה קניתי לעצמי בגד יפה? מתי בפעם האחרונה אכלתי במסעדה? נורא ריחמתי על עצמי. זלגתי דמעות ענקיות והייתי כל כך אומללה, ובעיקר מאד מאד לבד.
בדיוק אז פגשתי חברה מהצבא. שמחתי כל כך על חברתה. בסך הכל הייתי צריכה נפש קרובה. בילינו המון זמן ביחד, עד שההתלהבות שכחה והמציאות שוב נשכה בנו. זו היתה היא שהראתה לי אתר של שוגר-דדיז. היא דיברה על כך בכל כך הרבה התלהבות, שהייתם חושבים שהבחורה עלתה על הפתרון האולטימטיבי לבעיות הכלכליות באשר הן. אני קצינה מהקיבוץ, זוכרת?! הייתי מטיחה בה. מה שאת עושה, זה להיות סוג של זונת צמרת, אמרתי לה ישר בפנים. אולי, היא אמרה. אבל אלף, אני נהנית מזה. ובית, לא חסר לי כסף אף פעם. וגימל, מתי שיתחשק לי אני יכולה להפסיק. את נשמעת כמו אחרון המכורים, אמרתי. הם כל כך מאושרים, אף פעם לא חסר להם כלום, והם יכולים להפסיק מתי שבא להם, נכון? היא היתה נבונה מדי בשביל להכחיש את העובדה שהיא התמכרה לסגנון החיים הזוהר. טיסה-או שתיים בחודש במחלקת עסקים ליעדים נחשקים. פינוקים שוטפים עד אין קץ. ארון מתפקע מרכישות מרשימות של בגדים ונעליים. ארוחות במסעדות הכי שוות, ותקציב שאין שום סיכוי שאני מתחילה לגרד כמוהו בחמש עד עשר השנים הבאות.
אני בחורה קשוחה בדרך כלל. אני יודעת להסתפק במועט. אני מאומנת בזה. הערכים שלי פחות או יותר תקינים. אני מה שקוראים 'בחורה נורמטיבית'. אבל החברה שלי מהצבא ניקרה את עיניי יום יום, שעה שעה. בסוף נשברתי. עד מהרה הפכתי להיות, כמו בשיר של מוסטקי, עוד בחורה מהנמל, עוד צללית ברחוב.
