היום הזה נוגע בי, אני לא יודעת אפילו להסביר, נוגע במיתרים הכי עדינים, אני משתנקת מאתמול בערב, ועד שזה יעבור.. הצפירה חודרת לעצמותיי... וכעס בלתי נשלט גואה בי כשאני רואה מהחלון גבר יושב על ספסל ומעשן, והצפירה חולפת ככה כמו הרוח, ומהצד זה נראה, כנראה רק נראה, התרסה של ממש.
יום השואה לא נוגע בי באותה צורה, על אף שאכן מצער אותי, וגם הצפירה הזו נוגעת בי וגורמת לי לדמוע בחושבי והפנימי את שייכותי לעם היהודי ומזה אומר.. בין השאר.... אבל... מבחינתי, עבורי... היום הזה יותר אקטואלי. יותר נוגע. לא, אינני מכירה משפחה שכולה, ואני גם לא רוצה שמי ממכריי יהפוך לחלק מכזו... ובכל זאת, אני צופה בתכניות על החיילים .... על החללים... ונאבקת בדמעות עם כל דקה שחולפת, זה לא נהיה יותר קל, ההיפך רק יותר קשה משנה לשנה.. אני רק יותר ויותר מתחברת. עכשיו כשאני אמא לבן, אני עוד יותר מתחברת, עוד יותר מפחדת... עוד יותר כואבת את כאבן של אמהות שאבדו את בינהן ובנותיהן למען האדמה הזו. מסתכלת על פניו הקטנות והתמימות.. על הפרצופים המתוקים שהוא עושה עם הפה הקטן שלו... ומסיטה מבטי אל הטלוויזיה, ושם תמונה של תינוק קטן שהיום הוא חלל באיזה קבר קר....
איך אפשר לא להתפרק?
בתיכון, באיזה יום זכרון אחד, ישבתי עם חברתי הטובה בביתה, ותוך כדי הצפירה ולאחריה, משום מה, זה מה שיצא וירד לו אל דף.
"החרוט בזיכרון"
קבר. מצבה. הנצחת זיכרון דומם; הקפאת הרגע על ידי כשרון אומנותי; פסל. אבן, אפורה, קודרת אשר נחה על אדמה לחה, משכבה של ערמת עצמות (אדם?).
שם אילם שהיה פנים, זהות, חיים. מזכרת יציבה כמו תמונה שצולמה לפני שנים, דהויה, אילמת. דוממה אל מול הדמעות שזולגות כמתוך הרגל, המשקות את האבן האטומה. אך האדם לא יצמח. רק פרחים נבולים בתוך צנצנת זכוכית מצהיבה. אין חיים. רק שקט.
מטפחת, כיפה, והרבי עם הקדיש בידיים יציבות. מילים היוצאות בתנועות מכניות מבין שפתיים זרות, מקדשות את נשמת הגוף המוטל אי שם, גלמוד, באדמה.
מיהו האלמוני בעל השם המוכר? הייתכן כי זהו האדם שעיניו הכבויות זהרו לפנים? הזהו החייל שידיו הגרומות נשאו נשק בגבורה אל מול האויב המאיים?
זו הנפש שנקטפה על ידי שריקת כדור יחיד ברגע אחד שבו הזמן נעצר. זו אותה נשמה צעירה עם תוכניות, שאיפות ותקוות. אותה האחת, שלעד תישאר באותו הרגע. צעירה לעולמים.
לפני 15 שנים. 28 באפריל 2009 בשעה 8:17