לפני 15 שנים. 15 באפריל 2009 בשעה 18:51
16.02.09 - יום לפני התל"מ, אני ענקית, ואני יודעת ששומשומון לא קטן בעצמו, מודאגת מכך שאני אסיים בקיסרי בגלל המשקל שלו, אני נוסעת לבית היולדות וולפסון בבוקר, כדי לבצע הערכת משקל ולהתייעץ , אחרי מוניטור יפה במשך שעה שלמה שמראה צירים סדירים אך לא חזקים, אני נכנסת לרופא שקובע ששומשום שלנו שוקל 4000 קילו ושיש לי ריבוי קל של מי שפיר, וקובע שאני מתאשפזת במחלקת נשים לאתר סכרת הריון סמויה, ובכל מקרה ביום למחרת לקבל זירוז בעקבות המשקל של הקטנצ'יק...
באותו הערב, במחלקת נשים עצמה, זכיתי לטיפול מדהים, ומילים חכמות מפיו של הדולהלמה היקר, שטרח ובלי שום סיבה נראית לעין חוץ מטוב לב ואהבה הטיפול שבו, הגיע אלינו, לוופלסון, וטיפל בי בידי הקסם שלו שהקלו מאוד על הבצקות הנוראיות ברגליים, ובכלל, על הגוף והנפש, והכין אותי לשנת לילה טובה, שהסתיימה ב6 בבוקר למחרת - 17 לפברואר... התל"מ, בהעמסה של 100 גרם סוכר ענבים, ו4 דקירות באותה נקודה, כי משום מקום אחר, פשוט לא יצא... ממש לא ידעתי באותו רגע, שהדקירות הכואבות האלה באותו מקום הן ממש כלום.... בחמש אחה"צ קיבלתי טבליית זירוז, שנאמר לי כי הזירוז שלה הוא עדין, ולאחריה מתפתחים צירים בצורה הדרגתית... טוב.. אני מחכה ברוגע, ולקראת 11 מצפה למוניטור שיקבע אם אני מקבלת עוד טבליה או שמתפתחים צירים... אחרי מוניטור שהראה צירים שוב, סדירים, אך לא רציניים, הוחלט לא לתת טבליה בינתיים, וניסיתי לשים את הראש ולהירדם... לא עברה חצי שעה וקמתי מהמיטה עם ציר.. פתאום.. הציר כואב... בהפרשים של פחות מ 30 שניות.. עוד ציר, ועוד ציר... קמתי והתחלתי להסתובב במחלקה... וחלקתי את הצירים עם מישהי שפגשתי בקורס הכנה ללידה של וולפסון, שגם הייתה שם, בשבוע 37, עם עוברית בגודל של העובר שלי ... ואני חשבתי ששלי הולך כבר לגן, שלה כבר מתגייסת 😄 ... הצירים שלי מתחזקים, ושלה כנראה נחלשים - היא מצליחה להירדם, ואני לא מצליחה אפילו לשבת או לשכב לשניה אחת.. לקראת 1 בלילה אני שמה לב שהצירים שלי חזקים עד כדי כך שאני ממש לא יכולה לדבר, ושההפרשים בין הצירים הופכים לבלתי אפשריים - 3-4 שניות בין ציר לציר, כמעט בלי הפסקה.. ביקשתי בדיקת פתיחה שגילתה לנו פתיחה של 1 בקושי.. או בנדיבות- כפי שהרופאה כינתה את זה... ושם נכנסה תחושת הייאוש שלי והחשש.. כאלה צירים - מה יהיה הלאה? ומתי יכניסו אותי לחדר לידה... 18.02, השעה 6 וחצי, אני עודני מסתובבת במחלקת נשים עם צירים שאינם מפסיקים, ללא רווחים לחלוטין, משהו כמו ציר אחד ארוך ופאק... בלון התפוצץ בתוכי, ומים חמים, וללא ריח או צבע נשפכו ממני... שמחתי, אמרתי לעצמי - עכשיו בטוח משהו התקדם, בטח יש לי איזו פתיחה שתכניס אותי לחדר לידה (פנטזתי על איזה 4-5...) הרופאה הגיעה, אישרה את ירידת המים ובישרה על פתיחה של...... 1 וחצי.. ועדיין בנדיבות..... לא מאמינה, וקצת בפאניקה מהצירים החזקים ללא הפתיחה, התקשרתי לזוגי שיגיע.. וזה כשעוד יכלתי להשחיל חצאי מילים... לא עברו יותר מ10 דקות מפקיעת המים והצירים התחזקו והפכו לצירי תופת, שמאוחר יותר הבנתי, שכנראה היו דומים באופים, משום מה, לצירי לחץ.. הכאב והלחץ היו לחלוטין באגן, הרגשתי שהטוסיק שלי מתפוצץ, שיש בפנים משקולות ענקיות שהולכות להתפוצץ בכל שניה... עם התחזקות הצירים, התחלתי לנהום, ועם הזמן, כשזוגי כבר היה שם, מנסה לעזור לי אבל אין ממש איך, אלה כבר היו צעקות... הרגשתי ייאוש גדול, אין פתיחה שמאפשרת לי חדר לידה, אבל יש צירי תופת שלא תיארתי לעצמי שאני מסוגלת לעבור... לא הצלחנו לעשות מוניטור כדי לאפשר לי לקבל טשטוש, שאני שמחה שבסופו של דבר לא קיבלתי, ופתאום בצורה פתאומית, באיזור 11 בבוקר, אחרי שעות שבאמת אני לא יודעת איך עברתי בלי לקפוץ מהחלון, מישהי שאני לא מסוגלת לזכור, כי לא חושבת שהפנמתי, נכנסה לחדר במהירות, הודיעה שעולים לחדר לידה ונעלמה, פתאום אני רואה סניטר עם מיטה, והעבירו אותי לחדר לידה, משום מה אני לא זוכרת את הקטע הזה, אני נאלצתי לשאול כרגע את אישי היקר אם הביאו סניטר או שהלכתי.. אני כנראה בהכחשה כי השכיבה על המיטה פשוט הרגה אותי.. אני נזכרת עכשיו באיזה רגע שהיינו במעלית , במיטה, ואני כולי רועדת ומזיעה, ופשוט לא יודעת מה לעשות עם עצמי.... אנחנו מגיעים לחדר לידה, הדולה שלי גם מגיעה (היום אני יודעת שמזמן הייתי צריכה לקרוא לה... ואני לא יודעת למה לא עשיתי את זה), והיא מסבירה לי איך להתמודד עם הצירים.. מתרכזת באוויר שנכנס פנימה, ובאוויר שיוצא החוצה. פתאום נהיים לי רווחים בין הצירים - איך שאנחנו נכנסים לחדר הלידה, אני מצליחה להרפות קצת את השרירים, אבל עדיין לא מפסיקה לרעוד.. מקבלת חוקן (נדהמת מהמהירות שבה העניין הזה עובד), ונכנסת להתרוקן ולהתרחץ... במקלחת מצליחה להתמודד קצת יותר טוב עם הצירים, אבל בכל מקרה מתעקשת שכבר יקראו למרדים, ואני יוצאת תוך 10 דקות... ב11 וחצי בערך הגיע המרדים המאוד מאוד מאוד נחמד, מחתים, מסביר, ונותן לי את זריקת האפידורל המדהימה, שלא הרגשתי כלל כלל כלל, ולאחר דקות ספורות - הקלה משמעותית, למרות שעדיין חשה את הלחץ בצירים, וגם יודעת שהם מתרחקים... מציעים לי פיטוצין, אני לוקחת בשמחה (מה 'כפת לי, אני עם אפידורל), יש פיטוצין, הצירים מתגברים תוך דקות ספורות... ופתאום המוניטור נשמע מוזר.. איטי להחריד, פתאום צינור חמצן על הפרצוף שלי, ארבעה רופאים בחדר, מסלקים בצעקות את צוות הצילום (השתתפתי בסרט דוקומנטרי על לידות עם דולה.. ) ואני מבינה שיש האטת דופק עמוקה (אח"כ התברר שהדופק ירד עד כדי 60-50) ... מבקשים ממני לנשום עמוק, הדולה ואישי שם והם מרגיעים אותי, אני עוצמת עיניים ומדברת אל שומשום בלב... "תנשום שומשום שלי, תנשום, תתעורר, תהיה חזק, קח את החמצן, זה בשבילך, תנשום, תנשום" אז הוא לא ממש נשם, זו אני שנשמתי 😄 אבל הדופק שלו התייצב בחזרה אחרי לא יודעת כמה זמן, בטוח שזה לא היה יותר מדקה, אבל זה היה נראה לי נצח נצחים. לא הרבה זמן אח"כ .. שוב.. אותו התרחיש בדיוק, הפעם אני מתאפקת לא לבכות, אני מפחדת ממש לאבד אותו... כששוב הדופק מתייצב, מגיע רופא ממש נחמד (אני לא זוכרת שמות של אפחד... ) ואומר לי שאם תהיה האטת דופק שלישית כדאי שנעבור לחדר ניתוח.. אני מזועזעת מהאמירה מצד אחד, אך מצד שני, מתחילה לחלחל בי ההרגשה שאני לא אלד רגיל, שומשום יצא לאוויר העולם בחדר ניתוח.. הרגשתי שאני ממש יודעת את זה.. ויידעתי את הסובבים אותי - שייחסו את זה לפאניקה וניסו להרגיע אותי שהכל ייסתדר.. כל הזמן הקשבתי למוניטור, וממש ציפיתי להאטה השלישית שתשלח אותי לחדר ניתוח... במקום האטה, קיבלתי רופא שרצה לבדוק את ההתקדמות, וכך הוא הודיע לי לאחר כבוד, שראשית, אני מדממת דימום שלא אמור להיות.. שנית, אני בפתיחה 2 (וואט?!?!!?!?!?) ודבר שלישי - הראש גבוה - צף... באותו רגע נפלה בי ההחלטה. ביקשתי לקרוא לזוגי היקר, והתחלתי להסביר לו שאני רוצה עכשיו שיקחו אותי לקיסרי, אבל לא הספקתי להגיד יותר משתי מילים, והרופא חזר ואמר לנו שלדעתו ולדעת שאר הרופאים, כדאי שנכין אותי לניתוח כבר עכשיו, כי הלידה לא מתקדמת, ונראה שהיא לא תתקדם,.. הוא לא היה צריך לשכנע הרבה, אני כבר ידעתי את זה, ובאותו רגע, כבר הייתי ממש שלמה עם זה, וכבר רציתי להיות אחרי זה... הכינו אותי ברוגע, זה ממש לא היה סטייל ניתוח חירום, ובשעה 12 ומשהו הייתי בחדר ניתוח. אני חייבת להגיד, שבצורה משונה כזו או אחרת, חוויית הניתוח זכורה לי כחוויה ממש טובה. בן זוגי היה לצדי, הדולה גם, הרופאים היו מקסימים לגמרי, ושוב המרדים שכבר פגשנו חזר לתוספת הרדמה... אני לא יכולה לתאר את זה הרבה, אבל אני יכולה להגיד כמה דברים - ראשית שמרגישים (לא כאב) כאילו מישהו מחטט לך בבטן, בעיקר למעלה, כי שם לא מורדם, אבל זה לחלוטין לא כואב ולא מציק, זה פשוט שכן מרגישים משהו.. ולא יכלתי להמנע מלחשוב כל הזמן מה הם עושים באותו רגע - חותכים, מחפשים... ואז הרופא שאל אם אנחנו מוכנים.. אמרתי לא, ובחיי שהייתי מוכנה שיתפרו אותי עכשיו חזרה, בלי להוציא אותו, ושישלחו אותי הביתה 😄 אחרי חודשיים שלמים של קיטורים ובכיות שדי עם ההריון הזה כבר.. פשוט פחדתי... אבל ה"לא" שלי לא עזר 😄 ופתאום שמעתי ברווז.. ברווז קטן שהיה השומשום שלי 😄 הראו לי אותו - הוא היה נקי ממש, וברור, עם לחיים אדומות אש ועיניים עצומות... ברווזון פצפון, שנולד ביום 18.02.09, במשקל 4005....
אני רוצה להודות ראשית לזוגי היקר שהיה שם כל הזמן, תמך ועשה כל מה שיכל כדי להקל עליי!
אני רוצה להודות כמובן לדולה היקרה שלי, שעל אף שהסיפור הסתיים בניתוח, עשתה לפני כן, ולאחר מכן, וכמובן בזמן שכל העניין קרה גם הכל כדי לעזור לי.
אני רוצה להודות לצוות של וופלסון - החל מהמיילדת, הרופאי, צוות חדר הניתוח (ששם עשו לי חתך קוסמטי עם תפרים נמסים ובלי סיכות... ), וצוות מחלקת יולדות שגם היו נפלאות ומתוקות והנעימו את השהייה במחלקה...
אני רוצה להודות לדולהלמה וללקש מהפורום שטיפלו בי בידיהם הנפלאות, בנדיבות ואהבה!
וכמובן, אני רוצה להודות לפורום הריון ולידה בתפוז, שאמנם לא הייתי פעילה בו כל כך.. רק פה ושם, אבל בכל זאת, העניק לי שפע מידע, ושפע בטחון, שבעזרתו הגעתי ללידה הזו במלוא הבטחון שאני מוכנה מראש לכל תרחיש אפשרי, יודעת את כל המושגים, וכמובן היה בית ומקום בו הרגשתי שאני יכולה לתאר כל תופעה הריונית שעוברת עליי, ובטוח יבינו אותי... תודה!
זהו.. ב18.02.09 נולדו אבא ואמא ללירון :)
