אם היו אומרים לי לפני כמה שנים שאני אמצא את עצמי קוראת על BDSM בשתיים בלילה במקום ללכת לישון כמו בן אדם נורמלי, כנראה הייתי צוחקת.
היום אני כבר לא צוחקת. טוב, אני עדיין צוחקת.
פשוט פחות על זה.
יש משהו בעולם הזה שמסקרן אותי.
לא רק החבלים, לא האביזרים, לא כל הדברים שאנשים מבחוץ ישר חושבים עליהם.
דווקא הפסיכולוגיה.
הדינמיקה.
העובדה שיש אנשים שמצליחים לגרום למישהו אחר להרגיש בטוח מספיק כדי לשחרר אחיזה.
וזה לא דבר פשוט.
אני אישה די דעתנית. יש לי דעות על הכל.
גם על דברים שאין לי מושג בהם.
אני רגילה לקבל החלטות, לנהל, להחזיק, לפתור, לתכנן.
ובגלל זה אולי המחשבה על להניח את כל זה בצד לכמה שעות מרתקת אותי כל כך.
לא כי אני חלשה.
בדיוק בגלל שאני לא.
יש בי גם צדדים שלא כולם מכירים.
אני לא חושפת אותם מהר.
מי שפוגש אותי בדרך כלל מקבל גרסה די רגועה.
נחמדה אפילו.
רק שמאחורי החזות הסבירה לחלוטין מסתתרת אישה עם דמיון פעיל מדי, סקרנות מוגזמת ואנרגיה שקשה להסביר.
החברים שלי יקראו לזה כריזמה.
אני קוראת לזה "סיבה נוספת שבגללה אני לא נרדמת בזמן".
וכן, יש בי אש.
אבל לא כזאת שצריכה קהל. לא כזאת שצועקת.
דווקא מהסוג השקט. המסוכן יותר.
זה שאנשים לא תמיד מבחינים בו מיד.
ואז פתאום כן.
אני עדיין לומדת את עצמי בתוך כל זה. לומדת מה מושך אותי, מה מסקרן אותי, ומה גורם לי לרצות להתקרב עוד צעד.
אני לא יודעת לאן הסקרנות הזאת תיקח אותי.
אני רק יודעת שהיא קיימת.
ובניגוד להרבה דברים אחרים בחיים, אין לי שום רצון להיפטר ממנה.