כשהם הזמינו אותי אליהם זה כבר היה אבוד.
לא ידעתי את זה אז.
חשבתי שאני נוסעת מתוך סקרנות.
זה נשמע הרבה יותר מכובד.
"סקרנות".
מילה יפה שמסתירה דברים מביכים.
כי אם נהיה כנים, אני לא הייתי סקרנית.
אני הייתי מכושפת.
אין לי מילה טובה יותר.
משהו בשיחות איתו תפס אותי במקום שלא הכרתי.
לא מה הוא אמר.
איך. הביטחון השקט הזה.
העובדה שהוא מעולם לא ניסה לשכנע אותי בכלום.
לא לרצות. לא להרשים. לא למכור לי חלום.
כאילו הוא יודע משהו שאני עוד לא יודעת על עצמי ויש לו את כל הסבלנות בעולם לחכות שאגיע לשם לבד.
זה היה בלתי נסבל.
באיזשהו שלב שמתי לב שאני מתחילה לעשות דבר מאוד מוזר.
אני רוצה שהוא יהיה גאה בי.
עכשיו, בואו נעצור רגע.
אני לא בת חמש.
אני גם לא זקוקה בדרך כלל לאישור מאנשים.
או לפחות ככה סיפרתי לעצמי במשך שנים.
ובכל זאת מצאתי את עצמי מחייכת כמו מטומטמת כשהוא החמיא לי.
חוזרת לקרוא הודעה. פעמיים. אולי שלוש.
כאילו מסתתר שם סוד המדינה.
החלק הכי מביך?
שנהניתי מזה.
ואז נפגשנו.
והבנתי שהבעיה שלי הרבה יותר חמורה.
כי חשבתי שאני נמשכת אליו.
מסתבר שנמשכתי לדינמיקה.
וזה לא אותו דבר בכלל.
הדרך שבה הם היו יחד. ואיתי..
והדרך שבה מצאתי את עצמי מסתכלת על שניהם ומנסה להבין מה לעזאזל קורה כאן.
ואז חזרתי הביתה.
בהתחלה הייתי בעננים.
מה זה בעננים...
הייתי משוכנעת שפיצחתי את סודות היקום.
כל דבר פתאום התחבר לי.
כל השאלות שהיו לי לפני כן נראו פתאום מטופשות.
כאילו מישהו לחץ על כפתור והדליק אור בחדר חשוך.
אמרתי לעצמי:
"אז זה מה שחיפשתי."
ואז...
עברו כמה שעות.
אולי יום.
אולי יומיים.
והמוח שלי החליט שהגיע הזמן לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב.
להיכנס לפאניקה.
פתאום הכל הרגיש גדול.
גדול מדי.
מה בדיוק אני עושה?
למה זה משפיע עליי ככה?
למה אני בכלל צריכה את זה?
ואם אני לא בנויה לזה?
ואם אני סתם משחקת במשהו שלא אצליח להכיל?
ואם כל מי שסביבי רואה משהו שאני עדיין לא רואה?
הדבר המעצבן הוא שאין לי בעיה להתמודד עם דברים חיצוניים.
משברים?
יאללה.
לחץ?
בכיף.
כאוס?
תביאו שניים.
אבל רגשות?
פה אני מתחילה לחפש יציאת חירום.
כמה ימים הסתובבתי ככה.
בין "מצאתי את המקום שלי"
לבין
"אני צריכה למחוק את כל האינטרנט ולהעמיד פנים שזה מעולם לא קרה."
ואז, לאט לאט, משהו נרגע.
לא כי מצאתי את כל התשובות.
לא מצאתי.
גם היום אין לי את כולן.
אבל הבנתי משהו אחר.
אם זה טלטל אותי עד כדי כך,
כנראה שזה נגע במשהו אמיתי.
דברים שלא חשובים לנו לא מטלטלים אותנו.
הם פשוט עוברים ליד.
וזאת הייתה הפעם הראשונה שהעזתי לחשוב שאולי אני לא עומדת ליד הדלת ומציצה פנימה.
אולי אני בפנים.
אולי זה לא מקום שאני מבקרת בו.
אולי זה מקום שאני שייכת אליו.
ואז נזכרתי במשפט שהוא זרק לי באחת השיחות.
כאילו סתם.
כאילו הוא לא יודע שהמוח שלי אוסף משפטים כאלה ושומר אותם לשעת חירום.
But darling, what if you fly?
אז כן.
הבן זונה ידע בדיוק מה הוא אומר.
אני פשוט הייתי צריכה קצת יותר זמן להבין.