לפעמים אני תוהה מה היו חושבים עליי אם היו רואים את כל התמונה.
בבוקר אני אשת קריירה מצליחה.
מקבלת החלטות.
מנהלת אנשים.
פותרת בעיות.
מסמנת וי על משימות.
בערב אני אמא.
רעיה.
מדריכת ריקוד.
אחראית על מיליון דברים קטנים שאף אחד לא שם לב שהם בכלל קיימים עד שמפסיקים לעשות אותם.
ויש גם את ההיא.
זאת שאף אחד כמעט לא מכיר.
היא לא רוצה לנהל.
לא רוצה להחליט.
לא רוצה להיות המבוגר האחראי.
היא רק רוצה שמישהו אחר יהיה.
מוזר.
כל החיים הייתי בטוחה שלהחזיק זה כוח.
ופתאום גיליתי שלפעמים דווקא להרפות דורש הרבה יותר אומץ.
אני לא מחפשת שמישהו ינהל לי את החיים.
אני עושה את זה לא רע בעצמי.
אני מחפשת את המקום הזה שבו אני יכולה להפסיק להחזיק אותם לרגע.
זה לא קורה מול כל אחד.
האמת?
כמעט לא קורה בכלל.
כי כל ילד בן שש עשרה עם זוג אזיקים מהאינטרנט יכול לקשור אותי.
אבל לגרום לי לרצות לציית?
זה כבר סיפור אחר
לקחת אחריות על הראש של מישהי, על האמון שלה, על היכולת שלה להוריד את כל השריון שבנתה במשך שנים? זה דורש הרבה יותר מזוג אזיקים. זה דורש נוכחות. שקט. ביטחון.
אולי בגלל זה כל כך הרבה זמן לא הבנתי מה אני מחפשת.
חשבתי שאני נמשכת לקינק.
בסוף גיליתי שאני נמשכת לתחושה.
לתחושה שיש מישהו מספיק יציב כדי שאוכל להרשות לעצמי להיות קצת פחות.
פחות להחזיק.
יותר להתמסר.