כילדה, כששאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, הייתה לי תשובה מנומסת. כזאת שמתאימה לילדה טובה.
אבל אם הייתי עונה בכנות?
רקדנית אקזוטית... ככה קוראים לזה היום?
בקיצור, חשפנית.
מזל שלא הייתי כנה.
רק שלימים הבנתי שזה בכלל לא היה המקצוע שמשך אותי.
זאת הייתה התחושה.
שמישהו פשוט לא מצליח להפסיק להסתכל.
רציתי להיות זאת שכל העיניים נמשכות אליה כשהיא נכנסת לחדר.
לא מתוך צורך בתשומת לב.
מתוך הצורך להרגיש נחשקת.
יש משהו במבטים שתמיד עשה לי את זה.
לא המחמאות.
לא המילים.
הרגע הזה שבו מישהו פשוט לא מצליח להסיט ממך את העיניים.
שנים אחר כך, בדאנג'ן, הבנתי שהתחושה הזאת מעולם לא נעלמה.
הוא הושיב אותי מול קהל.
ופתאום הרגשתי עשרות זוגות עיניים עליי.
סקרניות. רעבות. מהופנטות.
יכולתי להרגיש את המבטים שלהן ננעצים בי, עוקבים אחרי כל תנועה, כאילו לרגע הפכתי למרכז העולם שלהן.
לא הכרתי אותם.
לא ידעתי את השמות שלהם.
אבל הרגשתי את המבטים שלהם כמעט כמו מגע.
ופתאום הבנתי משהו על עצמי.
לפעמים מה שמדליק אותי הוא לא מה שעושים לי.
אלא הידיעה שרואים אותי ברגע הכי חשוף שלי.
לא רק בלי בגדים.
בלי מסכות.
אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת לרקוד.
אולי בגלל זה אני אוהבת במה.
ואולי בגלל זה, עמוק בפנים, תמיד הייתה בי אותה ילדה עם החלום שאף פעם לא העזה להגיד בקול.
לא להיות מפורסמת.
רק להיות האישה שאי אפשר להפסיק להסתכל עליה.