אזור הדמדומים של הילדה הטובה

20:36
את השעה הזאת אני כנראה לא אשכח.
הוא ביקש שאגיע ב-20:30.
עניתי שהכי מוקדם אצליח ב-21:00.
התגובה שלו הייתה קצרה.
"20:30."
לא היה סימן שאלה.
לא היה משא ומתן.
רק שתי ספרות.
הגעתי ב-20:36.
כל הדרך ניסיתי לחשוב מה אגיד.
להסביר.
להצטדק.
להבטיח שזה חד-פעמי.
כבר בכניסה הבנתי שזה לא מעניין אותו.
יצאתי מהרכב.
הוא התקרב.
בלי חיוך.
בלי "מה נשמע".
בלי הקדמות.
היד שלו עלתה אל הצוואר שלי.
לא בכוח.
רק מספיק כדי לעצור אותי לרגע.
האגודל החליק באיטיות על השפה התחתונה שלי, כאילו בוחן את התגובה שלי יותר מאשר נוגע בי.
ואז הוא שאל בשקט:
"מה ילדה יפה כמוך עושה במקום כזה?"
הוא השתהה לרגע.
"את לא מפחדת?"
לא פחדתי ממנו.
פחדתי מעצמי.
פחדתי לגלות שאני אוהבת את זה.
פחדתי לגלות שהתחושה הזאת, שכל כך ניסיתי להשתיק, אמיתית.
פחדתי שאחרי הערב הזה, משהו בי כבר לא יחזור להיות כמו שהיה.
עלינו במדרגות כמעט בלי לדבר.
כל צעד הרגיש כמו החלטה.
לא אם להיכנס.
אלא אם להסכים לפגוש חלק בעצמי שעד אותו ערב רק דמיינתי.
הוא כמעט לא הסתכל על הגוף שלי.
אבל כשהוא הסתכל לי בעיניים...
הרגשתי עירומה.
כאילו הוא רואה לא את האישה שבאה אליו.
אלא את הילדה הקטנה שמחזיקה הכול, כל הזמן.
ופתאום...
רק רוצה להפסיק.