אז ככה, באמת שברתי שתיקה וחזרתי לכתוב, לכתוב אותי, לכתוב אותך, לכתוב אותנו.
ותהיתי בקול בפניך והעליתי לבטים. הרי בשנינו, בי ובך, אדון שלי, קיים כנראה צורך אקסהביזיוניסטי,
אצלי ברמות גבוהות יותר כנראה, אצלי גם קיים הצורך בפומביות, אצלך– חושבת שפחות, וחששתי שאולי לא תמיד תחיה בשלום עם הכתיבה הפעורה שלי, זו שאולי מכסה טפח אך חושפת טפחיים, זו שאין בה את מידת הרחמים לטוב ולרע, זו שבכנותה לא יודעת צנזורה.
בהתחלה אמרתי לך, שחושבת שכדאי שאראה לך את הפוסטים לפני פרסומם, כך שתוכל לעבור עליהם ולראות איך זה מרגיש, אך לאחר מחשבה שנייה, הבנתי שחלק מהמהות עבורי, הוא לפרסם את הדברים כך ולראות איך זה מרגיש לנו.
נלך על זה, החלטנו, נצא לדרך ונראה. הרי שנינו מספיק רגישים זה לזו ואם אחוש שהכתיבה שלי מזיקה לך, נמשיך להתנהל בשקט, כפי שהתנהלנו עד כה, מאז פגשתי אותך לפני כחצי שנה, מאז הצטלבו דרכנו ונשמותינו, מאז אני שייכת לך.
לפני 16 שנים. 17 באוקטובר 2008 בשעה 15:03
