ורק אחרי חצי שעה, שבה שטפה לי את הראש ללא רחמים, ונתנה לי להבין שכשגבר לא יוצר קשר, או לא משתדל או לא, זה סימן שהוא פשוט לא רוצה, רק אז נפל האסימון והשתחרר, רק אז הצלחתי להבין באמת, רק אז...
ואיך זה בעצם קרה? ואיך זה בעצם קורה? ואיך?
שוב ישבתי בביצת הכאב, שהיא מנת חלקי בערך מיום שנולדתי, שוב ישבתי שם כשהבוץ נדבק אלי כרפש עכור, שוב ישבתי שם במחשבותיי, שוב לקחתי מעדר והיכיתי בה בנשמה, שוב שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות, שוב...
והמסקנות לא אחרו לבוא,
כמה טוב שהיא דיברה, כמה טוב שדחקה אותי לפינה, כמה טוב שהעמידה אותי במקום, כמה טוב...
ונכנסתי למקלחת להוריד מעלי את הבוץ ולחמם את נפשי שביחד עם גופי קפאה שם מקור, וכשיצאתי הוא התקשר, לא ההוא שבעטיו כאבתי, גם לא האחר שבעטיו, וגם לא ההוא... התקשר אלי חבר נפש, שסובל אותי ואוהב כאחד, ומלווה אותי שנים ארוכות בטוב וברע. וכשהתקשר הורדתי את מכסה האסלה, התיישבתי עליו, התעטפתי במגבת ודיברתי. דיברתי, וגרוני ניחר, דיברתי והדמעות לא הפסיקו לרדת, דיברתי, ודיברתי, ודיברתי, ולא רציתי שידבר, רציתי רק שיקשיב לי.. והוא הקשיב, ולא הפסיק אותי, ואני לא הפסקתי לדבר, לא הפסקתי גם לבכות...
דומה שהכל הבנתי אחרי השיחה הראשונה איתה, שהפכה לי לחברת נפש נאמנה, ואיתו שהוא חבר נפש, שנים שכבר הספקתי לספור... לפתע התחדדה בי המודעות אפילו עוד יותר והבנתי שפשוט נתקעתי בגיל 12, אז הייתי ילדה טובה, ילדה מרצה, מרצה במיוחד את אימי שהיתה השלטת בבית, ילדה ביישנית, חסרת ביטחון עצמי ועמוד שידרה, ילדה שלא חשה מקובלת בחברה, ילדה עצובה... ובדיוק שם נתקעתי, וכאילו לא היתה התפתחות כלל וכלל... אני שהגעתי להישגים כל כך משמעותיים בחיי, שגידלתי שלושה ילדים למופת, שפירנסתי בזיעת אפי וסייעתי ככל שיכולתי ועדיין, שהייתי ועדיין אשת מקצוע שרבים סוגדים לה, שעשיתי לפני כחודשיים מהלך שרק מעטים היו עושים, מהלך שדורש אומץ לב ותעצומות נפש, מהלך שבזכותו אולי אהיה לא רק כאן בארצנו הקטנטונת.... אני – הגדולה, החזקה, האמיצה, היוצרת, המתפתחת, המתכננת ומבצעת, אני – כשעושים לי "פו", מספיק משב רוח קטן, אני מתפרקת לרסיסים, כי בתוך תוכי, מתחת למעטה המסיכות, מתחת לכל העשייה, מתחת לנראות המעוררת קינאה, נותרתי כנראה בת 12, וממשיכה להתנהל לעיתים באותו האופן המרצה בדיוק, באותו האופן שגורם לאותם גברים, לאותם זכרים מסוג אלפא, אלה שעושים לי את זה, לא להעריך וגם לא לרצות בקשר של מערכת יחסים אמיתית. פתאום הבנתי את אותו בחור, חטוב ושרירי, שבאחת מתוכניות הריאליטי, סיפר על כך שלא משנה עד כמה הוא מוערץ ומוחמא כיום, הוא תמיד ישאר בעיניי עצמו, הילד השמן שהיה בילדותו ולעולם לא יוכל באמת להחלץ מאותה דמות.
והמשכתי לדבר עם חבר הנפש ההוא, והוא ידע להקשיב עד הסוף, וידע גם לומר מילים חכמות, עד שלפתע אמר "לכי לפתוח את השער כדי שאוכל להכנס", והייתי בהלם,.ידעתי עד כמה הוא שרוי בטירוף הלחץ בעבודתו... וכשהבנתי ששינה את הרדיוס ברכבו והגיע במיוחד אלי, הצליח לרגש אותי ברמות אחרות.
לא חושבת שהתענג לראות אותי כבוייה כל כך וכואבת... אבל החיבוק שלו, שהגיע לאחר ששינה את יום העבודה שלו ובא כדי להעניק, החיבוק שלו היה שווה את הכל, החיבוק שלו עזר לי להרגיש שוב שווה, החיבוק שלו החזיר לי את הצבע לפנים.
לאחר שהלך הבנתי שאמנם עדיין בתוך תוכי בת 12, אבל הגיע הזמן לשנע מנועים ולזוז, הגיע הזמן להאמין שאני שווה, כל כך שווה, כל כך יחודית, מוכשרת ונהדרת....
הגיע הזמן שאהיה בת 53, הגיע הזמן להאמין, הגיע הזמן לאהוב אותי, באמת שהגיע כבר הזמן...