בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

שקיפויות

כותבת שקיפויות
מביאה את הדברים כמות שהם
חושפני, כן, עם האמת הסובייקטיבית שלי
כותבת אותי על המיניות שבי, הבדס"מ שאוהבת ולעיתים ממש לא, על החיים שלי עצמם, על כאב ועונג, על עוצמות ומשברים,
פשוט כותבת אותי כפי שאני...
לפני שנתיים. 4 במרץ 2019, 21:50

ורק אחרי חצי שעה, שבה שטפה לי את הראש ללא רחמים, ונתנה לי להבין שכשגבר לא יוצר קשר, או לא משתדל או לא, זה סימן שהוא פשוט לא רוצה, רק אז נפל האסימון והשתחרר, רק אז הצלחתי להבין באמת, רק אז...

ואיך זה בעצם קרה? ואיך זה בעצם קורה? ואיך?

שוב ישבתי בביצת הכאב, שהיא מנת חלקי בערך מיום שנולדתי, שוב ישבתי שם כשהבוץ נדבק אלי כרפש עכור, שוב ישבתי שם במחשבותיי, שוב לקחתי מעדר והיכיתי בה בנשמה, שוב שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות, שוב...

והמסקנות לא אחרו לבוא,

כמה טוב שהיא דיברה, כמה טוב שדחקה אותי לפינה, כמה טוב שהעמידה אותי במקום, כמה טוב...

ונכנסתי למקלחת להוריד מעלי את הבוץ ולחמם את נפשי שביחד עם גופי קפאה שם מקור, וכשיצאתי הוא התקשר, לא ההוא שבעטיו כאבתי, גם לא האחר שבעטיו, וגם לא ההוא... התקשר אלי חבר נפש, שסובל אותי ואוהב כאחד, ומלווה אותי שנים ארוכות בטוב וברע. וכשהתקשר הורדתי את מכסה האסלה, התיישבתי עליו, התעטפתי במגבת ודיברתי. דיברתי, וגרוני ניחר, דיברתי והדמעות לא הפסיקו לרדת, דיברתי, ודיברתי, ודיברתי, ולא רציתי שידבר, רציתי רק שיקשיב לי.. והוא הקשיב, ולא הפסיק אותי, ואני לא הפסקתי לדבר, לא הפסקתי גם לבכות...

דומה שהכל הבנתי אחרי השיחה הראשונה איתה, שהפכה לי לחברת נפש נאמנה, ואיתו שהוא חבר נפש, שנים שכבר הספקתי לספור... לפתע התחדדה בי המודעות אפילו עוד יותר והבנתי שפשוט נתקעתי בגיל 12, אז הייתי ילדה טובה, ילדה מרצה, מרצה במיוחד את אימי שהיתה השלטת בבית, ילדה ביישנית, חסרת ביטחון עצמי ועמוד שידרה, ילדה שלא חשה מקובלת בחברה, ילדה עצובה... ובדיוק שם נתקעתי, וכאילו לא היתה התפתחות כלל וכלל...  אני שהגעתי להישגים כל כך משמעותיים בחיי, שגידלתי שלושה ילדים למופת, שפירנסתי בזיעת אפי וסייעתי ככל שיכולתי ועדיין, שהייתי ועדיין אשת מקצוע שרבים סוגדים לה, שעשיתי לפני כחודשיים מהלך שרק מעטים היו עושים, מהלך שדורש אומץ לב ותעצומות נפש, מהלך שבזכותו אולי אהיה לא רק כאן בארצנו הקטנטונת....   אני – הגדולה, החזקה, האמיצה, היוצרת, המתפתחת, המתכננת ומבצעת, אני – כשעושים לי "פו", מספיק משב רוח קטן, אני מתפרקת לרסיסים, כי בתוך תוכי, מתחת למעטה המסיכות, מתחת לכל העשייה, מתחת לנראות המעוררת קינאה, נותרתי כנראה בת 12, וממשיכה להתנהל לעיתים באותו האופן המרצה בדיוק, באותו האופן שגורם לאותם גברים, לאותם זכרים מסוג אלפא, אלה שעושים לי את זה, לא להעריך וגם לא לרצות בקשר של מערכת יחסים אמיתית. פתאום הבנתי את אותו בחור, חטוב ושרירי, שבאחת מתוכניות הריאליטי, סיפר על כך שלא משנה עד כמה הוא מוערץ ומוחמא כיום, הוא תמיד ישאר בעיניי עצמו, הילד השמן שהיה בילדותו ולעולם לא יוכל באמת להחלץ מאותה דמות.

והמשכתי לדבר עם חבר הנפש ההוא, והוא ידע להקשיב עד הסוף, וידע גם לומר מילים חכמות, עד שלפתע אמר "לכי לפתוח את השער כדי שאוכל להכנס", והייתי בהלם,.ידעתי עד כמה הוא שרוי בטירוף הלחץ בעבודתו... וכשהבנתי ששינה את הרדיוס ברכבו והגיע במיוחד אלי, הצליח לרגש אותי ברמות אחרות.

לא חושבת שהתענג לראות אותי כבוייה כל כך וכואבת... אבל החיבוק שלו, שהגיע לאחר ששינה את יום העבודה שלו ובא כדי להעניק, החיבוק שלו היה שווה את הכל, החיבוק שלו עזר לי להרגיש שוב שווה, החיבוק שלו החזיר לי את הצבע לפנים.

לאחר שהלך הבנתי שאמנם עדיין בתוך תוכי בת 12, אבל הגיע הזמן לשנע מנועים ולזוז, הגיע הזמן להאמין שאני שווה, כל כך שווה, כל כך יחודית, מוכשרת ונהדרת....

הגיע הזמן שאהיה בת 53, הגיע הזמן להאמין, הגיע הזמן לאהוב אותי, באמת שהגיע כבר הזמן...

לפני שנתיים. 26 בפבר׳ 2019, 20:58

ויום לפני שחזר שוב לניכר, שהפך להיות ביתו, הוא נתן לי זץ לפנים, מבלי שבכלל התכוננתי, מבלי שבכלל הכנתי את הפנים שלי,ובמשך שעות זה הרגיש לי כמו משהו חלקלק נוזלי, שמסרב להתנקות מפניי. אותו זץ התחיל כמו גל שהתנפץ לי על הפרצוף, מילא את הפנים שלי במים, ושלא כדרך הטבע, לא זרם אל יובלים קטנים, ומהם נשפך לים, אלא נותר על פניי והצליל אותי, הטביע אותי עמוק אל תוככי חיי, אל הילדות המוקדמת, אל הנערות – אל אותה נערה שמעולם לא הייתי.. כי הרי ילדות היתה לי, נערות – לא היתה, נלקחה ממני עוד בטרם... ואותו הזץ שחטפתי לא היה כלל אלמנט פיזי, אלא היה כולו מנטלי... בסה"כ פנה אלי ושאל אותי, מה עובר עלי, ואחרי שהסברתי מה עובר עלי, והוא ניסה להבין, למה הפרשנויות שלי הן כפי שהינן, ולמה ההתנהגות שלי בקונסטלציה של קשר, אינה במייטבה, ואחרי כל זה צללתי... צללתי לשעות בהן נפשי בוססה בכאב.

ולפני כן, כשרק שאל, יריתי לכל עבר קליעים מהירים, דיפוזיים, מלאים באבק שריפה, כאלו שנורו כמו מרובה בו אחז אדם, שמעולם לא למד את אמנות הירי ,קליעים שנורו ללא אבחנה, שנורו בחופזה, לפני שתיגמר לו, למרות ששאל, לפני שתיגמר לו הסבלנות לשמוע אותי וגם להקשיב.

ואחר מטח הקליעים, ואחרי שגם בבוקר שיתפתי אותו בכל חלקי הפאזל קטנים כגדולים, ואחרי שסיימתי לספר, התחיל מוחי קודח ממחשבות, והכאב צרח אותי, ואחרי שצרח אותי ושרף אותי מבפנים, ואחרי שכמעט מתי שם בבפנים שלי, ואחרי ככלות, הושטתי זרת אחת קטנה אל עבר המודעות שלי, וביקשתי לעשות איתה שלום, וביקשתי לנתב את דרכי, כדי שאהיה שלמה עם עצמי, כדי שאהיה זקופת גב, כדי שאחוש וגם אתנהג כאילו אני האישה השווה בעולם.

היום טוב,

מחר יהיה עוד יותר טוב

ומחרתיים אפילו יותר...

אוהבת אותי

מתחברת

לומדת

פועלת

מכוונת לאמת

מנצחת

לגמרי מנצחת

No more

לפני שנתיים. 17 בפבר׳ 2019, 23:46

אחת מהעבודות האחרונות שלי....

אושר ..

אי אפשר להסביר איזה אושר יש ביצירה...

 

 

לפני שנתיים. 17 בפבר׳ 2019, 9:33

 

הכל היה שם, משיכה פיזית, משיכה מנטלית,

הכל היה שם במפגש שלנו, אווירה קסומה,

הכל היה שם, כשישבנו ליד הקמין ההוא, בפאתי הפאב, כשהגשם היכה ביריעות הניילון שסגרו על המקום.. הכל היה שם, כשדיברנו, כשחדרנו במבטינו זה אל זו, כשאמר לי "תסתכלי אלי, אל תורידי ממני את העיניים", הכל היה שם כשהתנשקנו בתאווה והיה לנו טעים ומטורף... הכל היה שם כששתינו עוד ועוד, וצחקתי צחוק מתגלגל בקול, כזה שמזמן לא יצא לי מהגרון, הכל היה שם....

ואחרי שנשפכה עלי הוודקה האחרונה על הג'ינס, והנוזל החלקלק והקר חדר אפילו את שכבת התחתונים, והתחיל להיות לי קר, כן, אחרי כשעה, שכבר היה לי ממש רטוב, חתכתי ואמרתי לו שרטוב לי, שיחזיר אותי הביתה ויבוא אלי מחר לארוחת צהרים, שאבשל עבורו ממה שיש בבית, שכן זו שבת בה לא ציפיתי לאף אחד מילדיי ולכן גם קניות לא ערכתי.

הכל היה שם.

וכשהגיע בשבת אכלנו, ודיברנו, צחקנו, שיחררנו פירורי מידע נוספים, ובהמשך פיסות גדולות יותר של מידע, ולבסוף, כשחשבתי שאולי מעט מהקסם שעטה עלינו אתמול התפוגג, חלה ההתקרבות, והתנשקנו בתאווה ורצינו תאוות בשרים.

והוא העז לומר לי שחושש שלא יספק את הסחורה, שכן בבדס"מ אין לו הרבה מושג, אין לו נגיעה, וסיפר לי כמה הוא אוראלי, וכמה ירצה ללקק אותי, לשתות אותי, לחפור לי עם הלשון בתחת... ואמרתי לו שאנסה לזרום איתו, ושבדסמ זה לא כל הסיפור, והצעתי שאלך להכין את עצמי, שכן ללא בדסמ, יהיה כנראה קצת קשה, אבל..אם יזיין לי את התחת -וואלה, יכול להיות משובח, יכול להעיף אותי.

והותרתי אותו שעה ארוכה בסלון, והלכתי להכין את עצמי לקראתו, לחקן את עצמי, עד אהיה טהורה..

ואחר כך הזמנתי אות לעלות..

הכל היה לנו עד כה..

והוא ליקק אותי ארוכות, גם במצבים שהיה לי לא נוח.

והוא זיין אותי נפלא, עד שהתחננתי שיזיין לי את התחת.. והוא זיין לי את התחת ממושכות, ולמרות שהיה מצוייד להפליא, לא כאב לי אפילו לא קצת, וזקוקה לכאב הזה, מכלי שמרחיב אותי, כן זקוקה... מאחר ולהעניק לי כאב אחר לא יכול היה, פשוט לא..

וכשזיין לי את התחת, הזמנתי את כל העולם ואחותו, בדיבורים המלוכלכים שלי, שיבואו לצפות בנו, ביקשתי שיזיין אותי כמו שמזיינים כלבה, אבל הרגשתי שזה לא עושה לו את זה... וכשניסה להספינק, זה הרגיש כמו ליטוף, וביקשתי שיפסיק... ובשלב מסויים כבר הפסקתי לדבר בקולי קולות, ורק דימיינתי, דימיינתי את כל מי שעומד ומסתכל עלינו עכשיו, ודימיינתי אותו, שנסע לפני חודש, ומאז הגעגועים לא פסקו, וצריך לחזור לכמה ימים, ממש עכשיו, ולאחר מכן חוזר לניכר... ולמרות שלא היה בדסמי, ידע לקחת אותי, ידע להכנס למשחק.

ואחרי שגמרתי מספר גמירות חביבות, אך לגמרי לא מעיפות, ואחרי שהתקלחנו פינקתי אותו – רציתי לתת, אבל הפעם, הבטחתי, שאעשה זאת בדרכו שלו, שכן, ראיתי כשמצצתי לו בסיבוב הראשון, וירקתי עליו ו... אולי זה פחות עשה לו... כי הרי בראשי, רציתי שיזיין לי את הגרון... מה שלא קרה.. ולכן... אמרתי לו הפעם, שאהיה עדינה יותר, לא ארק, לא... והענקתי לו את המציצה של החיים, ותוך כדי שהתענג התבוננתי לו, כמו זונה טובה ומיומנת, לתוך העיניים, ובמציצות האלה, וביניקות המיומנות הללו, ראיתי אותו מתפתל מהנאה מטורפת, ונתתי לו כמו שיודעת לתת, עד שגמר.

הכל היה שם – יום קודם,

אני  לא בטוחה שכל שהיה עדיין שם.

בוקר עכשיו.

הוא לא התקשר, ואף לא שלח הודעה.

יש לי תחושה שיקרה כנראה במהלך היום.

עכשיו רוצה להזדיין עם ההוא שנסע ויחזור.

עכשיו כמהה לכך שיקח אותי כמו זונה,

כמהה לזיון אנאלי שיכאב לי,

כמהה לספנקים שלו,

כמה למילים...

כמהה לליכלוך...

הכל היה שם..

היה...

אם לא הייתי בדסמית, אולי היה לי טוב יותר

לפני שנתיים. 4 בפבר׳ 2019, 16:11

"אשמח ךחדור אליך חזק מקדימה ומאחור! לזיין לך את הפה ולגמור לך בפנים וחזק! לעשות אותך זונה שלי וללכת!"

ציטוט הודעה ובה הצעה מפתה כל כך, כזו שקשה לי פשוט לעמוד בפניה:-)))

דבר כזה נמוך לא קיבלתי שנים...

מסתבר שאין גבול לרדידות, לטמטום ולבורות...

הצליחו להפתיע גם אותי, זקנת השבט:-)

 

לפני שנתיים. 3 בפבר׳ 2019, 15:04

 

הרגשתי שווה, כל כך שווה,

הרגשתי נחשקת...

נתתי מתהומות הנשמה

הגשתי לו אותי מהרגש...

כשמרגישה, רוצה לשתות את הרוק שלו..

כשמרגישה יכולה כמעט הכל.. אולי הכל...

כשמרגישה את התאווה שלו..

כשמרגישה...

יכולה לעוף...

השמים הם הגבול..

כשמרגישה...

 

לפני שנתיים. 3 בפבר׳ 2019, 14:35

בניגוד להרגלי.. לא חופרת הפעם.. רק מניחה את זה כאן...

קלישאה נכונה... אוח ח ח...ועוד כמה נכונה!

עם האוכל בא התאבון...

לפני שנתיים. 27 בינו׳ 2019, 9:47

הכי קשה לי בלילות...

אתמול בלילה, כשנכנסתי למיטה וכיביתי את האור, כדי לנסות לצפות בפרק מסידרת טלביזיה, אחרי יובלות שלא היה לי זמן לראות סרט, לבטח לא לחשוב על סידרה, הרגשתי לבד... הרגשתי כמו ילדה קטנה לבדה בחושך.. ואפילו פחד החל להזדחל לו...

בחודשיים האחרונים לא הייתי לבד.. הייתי איתו.. ולמרות שנדמה היה לי שדיברנו בשפות שונות, על אף העברית בה השתמשנו, לראשונה לאחר כעשר שנים שלא הייתי לבד, התהוותה בי תחושה , שגרמה לתאי הגוף הכמו מתים שלי, לפהק, להתמתח ולהתחיל לשחק עם שריריי הפנים שלהם בהעוויות משועשעות... כן.. אחרי כעשר שנים לא הייתי לבד..

מאוהבת לא הייתי, וגם הוא לא בי... אבל העיניים, אותן מדמיינת, אלו המוצמדות אל תוככי הלב שלי, שם במשכנות העמוקים של מערת הנשמה, זרחו.

בלילות האחרונים לא מפסיקה להתהפך, לא מפסיקה לחפש אותו נצמד אל התחת הקר שלי, לא מפסיקה למשש את ידיו החופנות את שדי, לא מפסיקה להרגיש.. בלילות האחרונים מתגעגעת אל התחושות, אל המגע, ואפילו נחירות הטרקטור האיימתניות שלו, שנצרבו עמוק בתודעה, לא הופכות את הגעגוע למשהו פחות טוב.

הוא לא בדסמי, זה לא ממש עושה לו את זה, אבל יש לו ראש פתוח, וכמו שאמר לי, הוא יודע להכנס למשחק כשצריך ואפילו להנות ממנו..

אני לא בטוחה שמה שמחפשת היום זה בדסמ, או לפחות – לא בדסמ נטו.

אני כנראה מחפשת היום את מה שלא היה לי כמעט אף פעם בעולם, מחפשת היום אדם, מחפשת היום רגישות, מחפשת מגע, מחפשת "ביחד".

כמה בנאלי חושבת לעצמי...

והוא, שלא היה בדסמי בהוויתו, הספינק אותי בתאווה, העניק כאב לפטמות שלי, אך לתת לי סטירה לא רצה, אמר שעם כף היד שלו, הוא לא רוצה לחשוב מה יהיו התוצאות..  למרות זאת העניק לי את הזיונים הכי מעצימים שיכולתי לבקש לעצמי...כן, כן, איתו יכולתי לממש את תאוותי ולחוות זיונים אנאליים בלתי נגמרים...  זיונים אחרים איתו כמעט ולא התרחשו... לא היה בי את הצורך...

ולא.. זו לא היתה גחמה שלו, אלא שלי, והוא לא ביקש שאדאג להרחיב את עצמי עוד בטרם, אלא לקח את הזמן, היה חופר לי בתחת בעונג רב ולאחר מכן מזיין אותי זיונים אנאליים בלתי נגמרים... וביחד עם זרם המילים הלא מצונזרות שלי, בהן תיארתי לו את כל מי שמסתכל עלינו תוך כדי, ולעיתים גם נוגע ולעיתים... כן, יחד עם כל אלה, באו ויצאו קולות אחרים, קולות של חיה, כאלה שבוקעים ממני רק בזיוני תחת, ואורגזמות שבאות ברצף.. כשבדר"כ אצלי, אחת טובה זה משהו:)

אז בלילות הוא חסר לי... חסר לי כל כך..

ובבקרים גם..  עכשיו שיכולה כבר להרשות לעצמי לא למהר לקום בשש בבוקר מהמיטה...

ובסופו השבוע..

ובבילויים...

פתאום אחרי שנים יצאתי ורקדתי... רקדתי גם אם זה סתם פאב שאין בו ריקודים... שתיתי ורקדתי, רקדתי את החיים, רקדתי את האושר שלי,רקדתי את הבחירות החדשות שעשיתי בחיי המקצועיים, רקדתי את תודתי למהות החיים, רקדתי...

ו..זה לא שעכשיו, כשלבד, כבר 10 ימים מאז שנסע, כביתי...

אור הנר שבתוכי לא יכבה עוד – להיפך...

האושר בתוכי קיים והוא חזק ושלם..

אך לפתע מבינה שגם אני, שכל השנים בחרתי לחיות בגפי, לוחמת אמיצה, שלא צריכה אף גבר שילטף, ירגיע, יתן... גם אני פתאום רוצה לישון ביחד כפיות, ולחוש יד מלטפת, כזו שמלטפת בפנים גם את הנשמה.

 

לפני 3 שנים. 10 באוג׳ 2018, 15:56

מודה הפכתי טוטאלית

בכל לילה רואה לנגד עיניי את הציור האחרון עליו עובדת

בכל לילה מערבבת צבעים בראשי

בכל לילה חולמת טקסטורות

עם כל שחר, רצה אל הקנבס ומתחילה לעבוד,

בכל יום שעובר, מחשבת כמה עבודות גדולות משמעותיות אצליח להוציא מנבכיי נשמתי, עד לתערוכה

בכל יום מתנפח החזה

בכל יום מתרגשת מחדש

בכל יום חשה בצמיחה

בכל יום מרגישה יותר שווה

בכל יום מאושרת מחדש

בכל יום...

 

ומה עם יחסים?

ומה עם סקס?

ומה עם בדס"מ?

מציירת יחסים, תשוקות, אהבות קטנות, אהבות גדולות,

מציירת רגעי קסם של מגע, מציירת מבעים, לקיחה,

מציירת...

בינתיים לאחרונה רק מציירת

נושמת טרפנטין יותר מחמצן

בינתיים מתרגשת

מתרגשת את המבעים שיוצרת כאן

ואולי

אם יבוא האחד

שידע לתת לא יותר מאשר לקחת

שידע להעריך את היוצרת שבי

שידע לתת לי את הספייס ליצור

שלא יבקש באלה הימים להיות במקום ראשון

חושבת

שאולי

יהיה לי מקום גם עבורו

ואפילו אדע לרקום יחסים

יחסים אחרים, כאלה שלא ירקמו על הבד,

ובכל זאת יהיו בהם צבעים

צבעי תשוקה, תאווה וזימה,

צבעי אהבה וכאב,

תמהיל צרוב של היפים מכל:)

 

איפה אתה?

האם אתה שומע?

האם אתה רואה?

האם אתה מבין?

האם תרצה?

האם ארצה?

לפני 3 שנים. 26 ביולי 2018, 20:48

לא נושמת ועפה, ולא, לא בשל בדס"מ  אלוהי כזה או אחר, עפה עם היצירה, עפה ומכוונת לתערוכה, תערוכה שתצא לפועל רק ביוני שנה הבאה, אבל כשתצא מאמינה שתהיה מדוברת, מאוד מדוברת..

בינתיים סשן צילומים מטורף שמתחיל מוקדם בבוקר ומסתיים רק בערב, סשן צילומים של זוגות של הומואים מופלאים אוהבים ומיוחדים, זוגות של לסביות כל כך נוגעות ומרגשות, סשן ממנו יצאו, יוולדו הציורים שלי, ובינתיים משאים ומתנים עם מליון אנשים, ,פניות לאנשים, נסיון להפעיל קשרים, פגישות בגלריות, פגישות עם אוצרים, לקיחת יחצנית ובעצם מה לא..

ומעבר לכך מציירת, ומציירת, ומציירת, ומציירת, ימים ארוכים, לילות בלתי נגמרים, מציירת ולא מפסיקה, מציירת כמעט עד איבוד הנשמה, עוד כתם, עוד קו, עוד מבע, עוד רגש, עוד זוג, עוד סיפור, עוד מערכת יחסים, מציירת ולא מפסיקה... מציירת ולא נושמת... מציירת וחיה...