שקיפויות

...נעלם...

הצצה לציור חדש שלי...

ו... למרות הציור - לא התהפכתי:)

הוא מזן אחר, זה לגמרי ברור לי

והוא רצה אותי, רצה באמת

והתשוקה ביננו היתה

ולא סתם היתה

ובכל זאת

יש דברים שאינם קשורים לתשוקה

יש דברים שאינם קשורים לרגש

יש דברים שקשורים להווית חיים אחרת

ולכן נבצר מאיתנו לממש...

בפעם האחרונה כתב לי, לאחר שהסביר את הדברים : "אני רוצה שתהיי מאושרת ואני ממש לא יכול לעשות את זה כש..." , את שאר המילים אוספת, שומרת בליבי ובקרבי..

ולאחר מכן השבתי לו "אני מאושרת היום מאוד.. גם ב"לבד".. למרות שמאוד רוצה  "ביחד"..." ואת יתר המילים שאמרתי לו מעדיפה לשמור לעצמי...

ואכן שלמה ומאושרת היום יותר מתמיד

ואכן אושרי לא תלוי היום באף אחד פרט לי – לעצמי

אני האחראית הבלעדית עליו – זה לגמרי ברור לי, זה לגמרי שם, זה לגמרי החיים שלי עצמם..

חזקה יותר מתמיד

איתנה

גאה

ולמרות זאת, מחפשת היום  אהבה

מחפשת שתהיה בה גם תשוקה

וכן... זקוקה להווייה הבדסמית

ויודעת שכשהיא תגיע ותהיה אמיתית

נחווה כאן, הוא ואני, חווית חיים שמיימית

אז

כן

מחפשת את האחד והיחיד

ובינתיים לא מפסיקה להיות מאושרת

אז קרתה לי איתו תקלה תקשורתית, ושוב הבנתי עד כמה הוא מדוייק ועד כמה אני צריכה לשקול איתו מילים. והיה לי קשה, אפילו מאוד קשה, והרגשתי החמצה והרגשתי שעננת האנרגיה הטובה נגמרה לו, וכאבתי, כאבתי כל כך, ולא נפגשנו מספר ימים, והרגשתי את הגוף שלי מתגעגע למגע שלו, והרגשתי את הנפש שלי מתייסרת. והוא לכשעצמו, מעבר לסטירה שהתקשורת ביננו חטפה, היו לו ימים מורכבים, כמעט בלתי נסבלים יש לומר.

ואתמול יישרנו את ההדורים, והוא הבהיר לי שכל שחשתי ממש לא משקף את המציאות, והוא רוצה אותי, והוא רוצה את הקשר ביננו והוא רוצה עוד הרבה דברים, וקנה הנשימה שלי נפתח חזרה, וזרנוק של אוויר נדחף פנימה, עד שעלה במעלה הוושט, עד שהגיע לתאי הגוף כולם, עד שהגיע גם אל הפה הקטן שלי, וההוא הקטן, שלא מסוגל להחזיק גאג בקרבו, חזר לחייך.

אני לא יודעת כלום.

יודעת שהוא נפש נדירה.

יודעת שהוא נפש מאוד לא קלה.

שנינו רוצים את הביחד, אך שנינו לא יודעים אותו.

אני, שכל חיי כמעט ב"לבד" והוא עם המורכבות של חייו ועוד הרבה.

מבחינתי הייתי נותנת לו היום את הכל, הייתי יוצאת איתו לטיולים, גומעת מרחבים של שדות והרים, הייתי רוכבת על סוסים, צולחת אגמים, מבשלת לו ארוחות גורמה, מספרת לו בפרטי פרטים את החיים שלי, פורטת בפניו את האני שלי, מבחינתי הייתי פשוט טוטאלית, אך הוא לא שם, הוא מאוד עם עצמו, וגם אם רוצה את הביחד זה לא יקרה ביום, או ביומיים ואולי אפילו לא בשנתיים, זה יהיה מסע בזמן, מסע אל הנפש פנימה, ואם רק ירצה באמת ויהיה שם, אצא איתו למסע החיים, אלמד אותו, אקלף את הקליפות, ואשיל מעלי את כולן – אם רק יהיה שם כדי לקחת.

בינתיים, עם כל האטרף של השבוע האחרון, אמר שהיה שמח לזיין אותי קצת, וכשכתב לי,חזר שוב לקרוא לי "כלבונת",  ואני – הלב שלי קשקש, כאילו קיבל חיות של זנב.  ושאלתי אם הדיל יכול לכלול חיבוקים, כי מעבר לזיונים אני זקוקה גם להם, ונראה לי שזה יכול ללכת לא רע ביחד, ןהוא ענה לי, שלא בטוח שזה ילך ביחד היום, אך בתוכי ידעתי שילך. אז נסעתי וקיבלתי ים של חיבוקים, נשיקות בלתי נגמרות, כאלה שממיסות לי את הנשמה וזיון ונילי, ובאיזה שהוא שלב כבר התחלתי לסבול מכאבים במפרק הירך, בעת שהרגלים שלי היו כרוכות סביבו שעה ארוכה והוא ריחם עלי וגמר, טען שנראה לו שסבלתי הרבה יותר דווקא בזיון הונילי, אמר וצדק... כן... לגמרי.... כשלא מקבלת אלמנטים נוספים זה חסר... והמילה חסר היא בלשון המעטה...

חזרתי הביתה, אני לא בטרוף מערכות ולא בטרוף חושים, הורדתי הילוך, מנסה להתאים את עצמי לקצב שלו, לא רוצה לכמוה ימים, לא רוצה לרייר בציפיות, לא רוצה לשבת ולחכות, לא רוצה לחלום ולא רוצה לכאוב. מנסה לחיות איזונים, ויש לי הרי חיים שלמים, ולכן עד שנצא יחדיו לטיולים, עד שנגמע מרחבי שדות ומרחבים אישיים פנימיים, עד שיקרה... שוקעת בפרוייקט הצילום לקראת ציוריי התערוכה שבדרך, מתרגשת מהתהליך, מתרגשת מהדרך, שמחה, צוחקת, מאושרת, לוגמת את החיים במנות מרגשות ויודעת כי זכיתי, יש לי אותי וזה לא פחות.

הושמדה..

הצצה לאחת מהעבודות שלי....

ואחרי הפעם הראשונה בה, כשהוויז שלי נדם, והוא הנחה אותי את הדרך אליו, והתאכזב כשהפעלתי גם שיקולי דעת, ולא פעלתי ע"פ הנחיותיו, ואחרי שלשלום, כשלקח ופירש לרעה, כמה מילים שכתבתי לו בווטסאפ, מתוך ערימת מילים ברורה, שהיתה רצופה כוונות טובות, ואני ניסיתי להסביר לו שהתכוונתי בדיוק להיפך ממה שהבין, ותוך כדי אותה שיחת טלפון, כשניסיתי להגיע לאותן המילים בווטסאפ, כדי לראות כיצד נכתבו, והתחלתי להתנצל, וניסיתי להסביר, ואמרתי  לו גם שוב ושוב "רגע", והוא הוכיח אותי שאין צורך בלומר לו "רגע" ושוב "רגע", ומשהו בי נסדק והקול שלי נשבר, ולא הבנתי איך זה, שכבר התקשורת עומדת על כרעיי תרנגולת, ואיך זה שכל הכוונות הטובות שלי, כמו הולכות בדרך לאיבוד, והנפש שלי מתבוססת בעלבונה. ואחרי כל שהיה, רציתי אותו אפילו הרבה יותר, ומאותה שיחה נזהרתי בכל מילה שהוצאתי, בכל תגובה, נזהרתי כדי ליישר את המצב ולתת לנו הזדמנות לאהבה, לתת לנו תהליכי זמן, שיאפשרו התקרבות נכונה, של שתי נשמות בוגרות, נדירות, שכמהות, לפחות מבפנים ל"ביחד".

וכששאלתי אתמול בהודעת ווטסאפ אם הוא מעדיף אצלי או אצלו, השיב  "השאלה כמה את יכולה לצעוק אצלך...כי כמו שאמרתי אני רוצה להשתמש בך... ואני אביא איתי דברים...אם את יכולה להיות חופשיה אצלך אז אין בעיה שאני אבוא..." , הרגשתי איך עשן הייחום מיתמר בי מבפנים, המילים האלה שלו "אני רוצה להשתמש בך", כן, המילים האלה ממנו, , המילים האלה שלו, הולידו בי את אותו הייחום, ההתרגשות והציפיה, וכמובן שבחרתי להגיע אליו, מאחר ומתגוררת מעל הורי, ו...נראה לי שכבר אין צורך להוסיף ולהכביר במילים...

לגבי הלבוש, לא נתן לי הוראות מיוחדות, אך מאחר ורציתי למנוע מראש אי הבנות, והיה לי חשוב כל כך להיות בסדר, שאלתי אותו לגבי קוד הלבוש וקיבלתי תגובה, שהסגנון בו הגעתי בפעם הקודמת – יתקבל שוב בברכה.

בדר"כ כשיוצאת, עוברת דרך הוריי, משאירה אצלם את הכלב, אמא שלי סוקרת אותי... ואני כבר מבינה שהיא לבטח לא מבינה למה נדבקתי בחיידק השמלות, כשאני לא ממש אישה של שמלות, מה שבטוח, שלו הייתי עוברת אצלה ללא חזיה, את זה היא באמת לא היתה מבינה. כך יוצא ששוב אני יוצאת אישה חסודה עם חזייה, ושוב בדרך נאלצת לעצור בשוליים בקצה הישוב, ולנסות להוריד את הסוררת, כדי שירגיש שמשתדלת ורוצה כל כך למלא את רצונו.

הרכב שלי כבר זכר את הדרך, וכשבא לקראתי, לאחר שהחניתי, אחרי חיבוק ענק וכמה מילים, פתח את דלת ביתו והכניס עמו סערה, בעצם אולי לא סערה, "טייפון" מתלבש טוב יותר למה שהחל שם כעבור רגע, או פחות. ותוך רגע הוא מכופף אותי, חופן את ישבניי, מכאיב ומוליך אותי כמעט בריצה אל חדר השינה, שם אני נדחפת למיטה והאטרף מתחיל. לא זוכרת בדיוק מה היה לפני מה, כנראה שהפשיט אותי קודם, אך את ההצלפה עם השוט היישר לכוס, לעולם לא אשכח, ואת המשך ההתמקדות להכאיב לי בדיוק שם, כמו גם להצליף בי עם אותו השוט על הירכיים הפנימיות... ואני משתדלת להחזיק את עצמי, לא לצרוח, לא לאבד שליטה, לא, אבל לא יכולה שלא ליבב בקול חלוש כמה שאני מפחדת...

בהמשך הוא מסכים שאלך להתרוקן בשירותים, אך כנראה בשל הלחץ המוטרף, למרות שיושבת על האסלה כמה דקות ארוכות, למרות שמנסה כל כך להתרכז, למרות שמתפללת על אף שאטאיסטית גמורה, למרות הכל  לא יוצאת לי אפילו טיפה ואני חוזרת.

חוזרת והוא מייד ממשיך, מורה לי לפתוח את הפה ומנסה להכניס לי גאג, וכמה שאני מנסה לשתף פעולה ולפתוח את הפה – הוא לא נכנס, מנסה להעזר בידיים, אך דומה שאין סיכוי שהכדור ההוא יכנס פנימה, ואנחנו מתפוצצים מצחוק... יומיים לפני כן, כשמצצתי לו וטען ששרטתי אותו, הסברתי לו שהפה שלי קטן, וכשנולדתי, על מיטת אימי, בפתק הקטן שהיה מוצמד אליה, צויין גם באלה המילים "פה קטן", ועם עובדות שכאלו קשה להתווכח, והגאג לא הוכנס... לכלבה מסתבר באמת פה קטן..

אז לא היה גאג, אבל תור המצבטים הגיע, וכאן המקום לציין שאני אוהבת כאב ממוקד בפטמות, או לכל הפחות עד היום הייתי בטוחה שאוהבת.. תחילה הוא מטפל בפטמה הימנית, אני מרגישה תוך שניות שהכאב הורג אותי, אך משתדלת כל כך שלא להוציא הגה ומתייסרת בנענועים... או אז מתווסף המצבט לפטמה השמאלית, וכעבור רגע נוסף הוא מחדיר לי פלאג וויברטור ומתחיל לאונן אותי באטרף... ואני אני פשוט מתה, הכאב בפטמות, במיוחד בימנית הורג אותי, אני כבר לא יכולה שלא ליבב חרישית, ומרגישה שעוד רגע אני מאבדת את הפטמה והיא נושרת ממני, וכשהוא מבקש ממני להגיד מה מרגישה והוא מבין שהבעייה במיוחד בפטמה הימנית, הוא משחרר את המצבט מהשמאלית ומרכיב אותו מחדש כך שהעוצמה שבו תתחזק, ותוך שניות אני מקללת מבפנים, מרגישה שלא אעמוד בכך.. ושוב הוא שואל אם יש לי מה להגיד ואני עונה לו הפעם שהכל נפלא, הכל טוב כל כך, ולא... אין לי שום מילה להגיד, אבל הייסורים פשוט הורגים אותי , ובינתיים גם האוננות הזו אותי הורגת לא פחות, מאחר וחשה ששלפוחית השתן שלי עומדת להתפוצץ. ובאיזה שהוא שלב הוא מבקש ממני שוב להתבטא והפעם עוזרת אומץ ואומרת לו שלא יכולה להתחיל לחשוב על להנות בשל הרצון להשתין. ואז, נדמה לי אחרי שעות, הוא מוריד לי את המצבטים, תוך התפתלויות אימה שלי והנחייה שלו, לנשימות ארוכות, כדי שאוכל פשוט לעמוד בזה. בהמשך ברוב טובו, מסכים שאלך ומורה לי להתיר את אזיקי הרגליים, אך אני לא לגמרי שומעת, או לא מבינה, או אולי לא תופסת שתהיה לי בעיה להגיע עימם לחדר האמבטיה וכשאני פוסעת שתי פסיעות הם נקרעים ואני מרגישה את גיצי עשן הזעם שבעינייו יורים עלי, בנוסף לקולו הבוטה, והולכת בחשש להטיל את מיימי, פעולה שלוקחתה לי זמן לא הגיוני בעליל, שוב בשל הלחץ, הריגוש, הפחד ועוד הרבה.

אני עולה בחששות כבדים חזרה על המיטה, ולמרות הכעס שבו אנחנו מתחבקים וממשיכים. ושוב הוא מחדיר לי ויברטור ושוב מאונן אותי ושוב, ופתאום מרגישה שאני חסרה את הכאב הזה, הכאב בפטמות, ואני מבקשת ממנו שיכאיב לי, וברור לי שיבין מה בדיוק צריכה, אך הוא דוחף לי פלאג לתחת ואני מיבבת, לא לכאב הזה יחלתי וזה כואב לי כל כך. ובהמשך מקבלת הנחיות להפשיט אותו, וגם כאן מפשלת כשמתקשה להוריד את אחת מנעליו, ושוב הוא יורה עלי הערה צינית, ושוב אני מרגישה קטנה, ושוב... אך ההמשך מסתבר הרבה יותר מוצלח, וכשמוצצת לו הפעם, בניגוד לפעם הקודמת, הוא לא מפסיק להעתיר עלי שבחים, טוען שהשתפרתי פלאים, טוען שאני זונה מדהימה ודומה ששנינו עכשיו עפים... והוא לא מפסיק לומר לי כמה שאני טובה וכמה יפה וכמה כלבה, ובהמשך חופרת לו בתחת בתענוג אלוהי של שנינו, ובהמשך יושבת עליו ומתבקשת לדהור, אבל לא יכולה שלא להעז לבקש שיזיין לי את התחת, והוא דוהר עלי בפראות, כאילו לא את התחת שלי הוא מזיין, וכואב לי אבל עפה, ולבסוף הוא גומר וגומרת דקה אחריו, ושקט, וטוב, כל כך טוב...

הולכים לסלון, מכין לי קפה, יושבים, מדברים, מתחבקים, מתבוננים, וכשהולכת שוב לשירותים מקבלת הנחיות איזה דלת לסגור, איזה דלת להשאיר פתוחה, ושוב אני מתבוננת בבית היפה והמסודר שלו, בחפצים שבחר בקפידה ומונחים בסדר מופתי... הכל מאורגן, מוקפד, נקי, וכן, גם האדם שחי שם מוקפד ומקפיד...

ואני מהלכת על קצות האצבעות, בוררת מילים, בוררת מחשבות, ושואלת אותו אם הוא בטוח שהוא רוצה זוגיות והוא משיב שהוא יודע שהוא אדם לא פשוט, אבל.. כן, הוא רוצה זוגיות...

ושוב מבינה כמה שזה לא פשוט..

וכן, גם אני רוצה היום זוגיות.

שתי נשמות תועות, אחת כבר באמת באמצע החיים, האחרת צעירה יותר...

שתי נשמות מיוחדות, אחרות, יפות,

 שתי נשמות – כל אחת עולם ומלואו..

הנשמה שלו נשמה של אקסטרים וטבע וירוק וכחול ומרחבים ולעומת זאת גם סדר אובססיבי, ארגון מוקפד, אסרטיביות, החלטיות, חד משמעיות, אפס סבלנות ללא מעט דברים, ציניות נוקבת, בדס"מ עם סאדיזם קשה, ולצידו גם רוך וחיוך – חיוך מהנשמה, מגע, ליטוף, מילים יפות..

הנשמה שלי נשמה רגשנית, נוגעת, נשמה שיש בה חלק ברור, הגיוני, מסור לעבודה, וחלק אחר שרוצה לעוף כל הזמן, נשמה של אמנית, שכל שרוצה הוא לצייר אנשים, לצייר חיים, לצייר יחסים, לצייר רגשות, לצייר מגעים מפעימים, ועוד רוצה לרקוד ולשיר ולצחוק ולטייל ולשמוח ולקום כל בוקר בחיוך, וללכת הכי רחוק שיכולה עם הבדס"מ, ולמצוא, כן למצוא אהבה, ולדבר המון, ולבטא את כל התחושות והיופי והטוב, ולפעמים לדבר יותר מדי, ולהתרגש כל יום, כל רגע מחדש.

שתי נשמות נפגשו

שתי נשמות שזקוקות לספייס אך כמהות לאהבה

שתי נשמות נדירות

איש ואישה, אישה ואיש

נשמות שנוגעות, לעיתים במבט מלטף, לעיתים בחיבוק שלא נגמר, לעיתים בזיונים חייתיים, לעיתים בבדס"מ קשה..

שתי נשמות נפגשו...

"אני מחפש היום זוגיות, מחפש היום מישהי להזדקן איתה...",  את המשפט הזה הוא אומר לי אחרי בערך שלוש דקות של שיחה, לאחר 10-11 שנים בהן לא היינו בקשר מאז נפגשנו לראשונה.

זוכרת את אותם הזמנים. הייתי ירוקה כל כך, והוא למרות שצעיר ממני בכמה שנים טובות, חי ונשם כבר אז את ההוויה  הבדסמית, את ההארד קור שבה. זוכרת הבזקים מאותם מפגשים מצומצמים: אני עומדת אל מולו, על השולחן הקטן בסלון, מתבקשת להציג את עצמי בעירום,כמו זונה טובה. זוכרת אותי מתכופפת, מסתובבת, זוכרת את המבוכה, זוכרת את ההשפלה... ובהמשך זוכרת מצבטים חזקים, זוכרת את האכזבה שלו כשהודעתי שלא מסוגלת להם, זוכרת שיח על זיונים אנאליים, שכל כך השתוקקתי לחוות, אך הרגשתי שזה מעבר לסף הכאב שלי, במיוחד לאור חוויה, עם אחד, שתרם  לזיון האנאלי להפוך לטראומה אמיתית באותן השנים.

לא יכולתי להיות עבורו אז כפי שהיה צריך,  לא הייתי מבושלת מספיק בהוויה, לא היתה בי מוכנות אמיתית לתת ולספוג עבורו,... ולכן  החליט שליחסים הללו אין תקנה, והלכנו, איש איש לדרכו, וחשתי שפיספסתי פספוס של חיים, כי ידעתי שהוא אמיתי ונדיר כל כך...

10-11 שנים אחרי, הוא מגיע משום מקום, וכותב לי באתר, את אחת ההודעות הכי יפות בעולם, ואני זורחת, זורחת זו לא מילה, ומבקשת ממנו שיתקשר.

שיחה של למעלה משעתיים ובה המשפט ההוא שכבר ציינתי, "...מחפש מישהי להזדקן איתה...", ובהמשך, "אולי זו תהיי את"...

ובהמשך שיחת וידאו, רואה את דמותו, רואה את דמותי, ויודע כבר לומר לי שמרגיש ושרוצה, לא לפני שחוזר ובודק איתי שוב איפה אני היום בתפיסה הבדסמית, כמה אני היום באמת שם,  ואני מתרגשת אבל עדיין עם חששות, אומרת לו שמאוד שם, אבל צריכה לפגוש אותו פנים אל פנים כדי להרגיש..

השיחה מסתיימת, לא לפני שמקבלת הוראות לאונן כל יום, ואני תוהה ושואלת, אם לא ירצה אותי מגיעה אליו רעבה, והוא משיב שאין לזה קשר, כל יום בבוקר יפתח באוננות, ואני חושבת כמה העולם יפה, וכמה הבקרים יפים וכמה..

בלילה ישנה נפלא, בבוקר קמה כל כך רגועה, כל כך נעימה אל הבת שלי שצריכה לחזור לצבא, כל כך מחוייכת.

ולפני שמגיעה אליו אתמול, כשמשוחחים, הוא מסביר לי שלא משנה מה נרגיש, סשן לא יהיה, ואני נעשית עוד יותר נינוחה, טוב לי עם המחשבה.

ובלילה מגיעה אליו, עם שמלה ללא חזיה וחוטיני קטן, כמו שביקש, וכשרואה אותו מאושרת. העיניים הכחולות שלו, המבט, העוצמה המהולה ברוך, הרגש, וואו... שכחתי, ותוך שניות יודעת שמרגישה, ותוך שניות אנחנו צוללים לנשיקות תובעניות...

למרות שאוהבת לפרט, אסתפק בהבזקים, פשוט כי חייבת לטוס לעבודה, ובכל זאת...לא זוכרת כמה פעמים אמר לי כמה אני מדהימה וכוסית ומטריפה.. הנשיקות שלו, הוא טורף אותי בנשיקות העמוקות והתובעניות שלו, יכולה להתנשק איתו ימים חושבת, כמה תשוקה יש בהן, כמה הוא טעים לי.. ובהמשך המון מגע, ובהמשך הוא מעניק לי כל כך הרבה, ובהמשך גם בודק את כושר סיבולת הכאב שלי בחזה, בפטמות ובעוד, ובהמשך למרות שחוששת מהזין העבה שלו, הוא מזיין אותי בתחת, כמו שאוהבת ואני גומרת בשאגות, וממשיך לזיין אותי בטרוף עד שגומר גם הוא, ובהמשך עוד מליון מבטים, העיניים שלו ממגנטות אותי, ובהמשך...

והוא מציע לי לישון אצלו אם רוצה, אך לאור היום העמוס שמצפה לי, מעדיפה לחזור, והוא דורש שאסמס לו כשמגיעה, וטוען שלא ילך לישון עד שישמע שהגעתי, ואני יודעת שזכיתי.

אז זהו שהגיע הזמן להבין שתשוקה חד צדדית היא לא!

היא "לא" עבורי נקודה.

היא "לא" עבורי סימן קריאה!

גם אם זה יהיה בראד פיט  - לא!

גם אם הוא ידע לתת לי את הבדס"מ הכי הארד קור – התשובה היא לא

גם אם מריירת עליו שנים – פשוט לא!

וכן, יש הבדל כשאתה אומר לי "רציתי את זה" לבין "רציתי אותך",

מאחר ואם אתה רוצה את זה, בשביל זה יש את ההיא וההיא ואולי גם ההיא, ואם אתה רוצה את זה יכול להיות גם סקס נחמד ומגרה, אבל אם לא תרצה אותי – לא ארצה לתת לך את זה – סמנטיקה בסיסית.

ושוב מריצה את אותו התקליט שמתנגן לי במוח, ושוב מתחזקת בי ההכרה שלא משנה כמה כמיהה יש בי אליך, כמה תזיין לי את הגרון עמוק, כמה תהפוך אותי למטונפת, כמה תחפיץ, לא משנה כלום, כי כשלא תבוא אלי מתשוקה כבר לא תעיף אותי, כבר לא תגרום לי לכמוה, כבר לא תגרום לי להתגעגע, כבר לא!

וכבר לא ארצה להיות עבורך כלבה, ואפילו המחשבה על כך כבר לא תרטיב אותי,

לעולם יותר אל תתבלבל, אל תשכח

לעולם!

אולי זה הזמן

אולי החרמנות הגואה

אולי הלחץ בעבודה

אולי המטורפות שבי

אולי השעה

אולי המפגש שנדחה

אולי המקום

אולי החיות...

יש איזה שהוא באג במחשב

שמה לי סרטי פורנו של זיוני גרון ברוטאליים,

שמה את מה שגורם לי תוך שניות להרגיש שם,

מפעילה את הרוקט לאחר שהיה טעון בערך מאה שנה

מפעילה את הסרט, אך המסך שחור – אין תמונה,

מנסה סרט אחר ושוב מסך שחור,

מנסה עוד אחד ועוד אחד...

מנסה לשים גם שיר של אסף אבידן והוא דווקא נע על המסך,

אך מסך הפורנו כאילו השחיר וכאילו נשרף,

וכשמבינה שלא יהיה חייר צוללת עמוק אל הפעם האחרונה ההיא שהייתי איתו,

אל אותו אחד שהעיף לי את המיינד  לשחקים

לאותה הפעם האחרונה, בה לסיום לקח אותי לסיור מודרך בדמיון,

שם השמיש אותי אל מול החברים, אגב חברים שמעולם לא פגשתי,

ולבסוף כשכולם התבוננו, השתין לי בפה (זה אגב לא היה פרי דמיון אלא...) והורה לי להזהר שטיפה לא תגלוש מפי החוצה,

שכן אנחנו על המיטה, ועל זו המיטה יש לשמור..

גמרתי בצרחות קשות,

אמר לי שהצרחות האלה יעוררו ללא ספק שאלות וחקירות מהשכנים הסמוכים..

אמר לי שזה נשמע מטורף..

נשמע אפילו לא דומה ליבבות של גמירה...

נו טוב... ההשפלה הזו של להיות אל מולם במצב הזה...

ועכשיו גמרתי בדיוק כך,,,

אלא שלא זעקתי...

חוששת שלו זעקתי כך הכלב שלי עשוי היה לקבל התקף לב...

צהרי יום...

מה שחרמנות יכולה לעשות לבן אדם,

מה שחרמנות יכולה לעשות לאישה שיודעת גם להיות כלבה..

אח ח ח ח...