אז קרתה לי איתו תקלה תקשורתית, ושוב הבנתי עד כמה הוא מדוייק ועד כמה אני צריכה לשקול איתו מילים. והיה לי קשה, אפילו מאוד קשה, והרגשתי החמצה והרגשתי שעננת האנרגיה הטובה נגמרה לו, וכאבתי, כאבתי כל כך, ולא נפגשנו מספר ימים, והרגשתי את הגוף שלי מתגעגע למגע שלו, והרגשתי את הנפש שלי מתייסרת. והוא לכשעצמו, מעבר לסטירה שהתקשורת ביננו חטפה, היו לו ימים מורכבים, כמעט בלתי נסבלים יש לומר.
ואתמול יישרנו את ההדורים, והוא הבהיר לי שכל שחשתי ממש לא משקף את המציאות, והוא רוצה אותי, והוא רוצה את הקשר ביננו והוא רוצה עוד הרבה דברים, וקנה הנשימה שלי נפתח חזרה, וזרנוק של אוויר נדחף פנימה, עד שעלה במעלה הוושט, עד שהגיע לתאי הגוף כולם, עד שהגיע גם אל הפה הקטן שלי, וההוא הקטן, שלא מסוגל להחזיק גאג בקרבו, חזר לחייך.
אני לא יודעת כלום.
יודעת שהוא נפש נדירה.
יודעת שהוא נפש מאוד לא קלה.
שנינו רוצים את הביחד, אך שנינו לא יודעים אותו.
אני, שכל חיי כמעט ב"לבד" והוא עם המורכבות של חייו ועוד הרבה.
מבחינתי הייתי נותנת לו היום את הכל, הייתי יוצאת איתו לטיולים, גומעת מרחבים של שדות והרים, הייתי רוכבת על סוסים, צולחת אגמים, מבשלת לו ארוחות גורמה, מספרת לו בפרטי פרטים את החיים שלי, פורטת בפניו את האני שלי, מבחינתי הייתי פשוט טוטאלית, אך הוא לא שם, הוא מאוד עם עצמו, וגם אם רוצה את הביחד זה לא יקרה ביום, או ביומיים ואולי אפילו לא בשנתיים, זה יהיה מסע בזמן, מסע אל הנפש פנימה, ואם רק ירצה באמת ויהיה שם, אצא איתו למסע החיים, אלמד אותו, אקלף את הקליפות, ואשיל מעלי את כולן – אם רק יהיה שם כדי לקחת.
בינתיים, עם כל האטרף של השבוע האחרון, אמר שהיה שמח לזיין אותי קצת, וכשכתב לי,חזר שוב לקרוא לי "כלבונת", ואני – הלב שלי קשקש, כאילו קיבל חיות של זנב. ושאלתי אם הדיל יכול לכלול חיבוקים, כי מעבר לזיונים אני זקוקה גם להם, ונראה לי שזה יכול ללכת לא רע ביחד, ןהוא ענה לי, שלא בטוח שזה ילך ביחד היום, אך בתוכי ידעתי שילך. אז נסעתי וקיבלתי ים של חיבוקים, נשיקות בלתי נגמרות, כאלה שממיסות לי את הנשמה וזיון ונילי, ובאיזה שהוא שלב כבר התחלתי לסבול מכאבים במפרק הירך, בעת שהרגלים שלי היו כרוכות סביבו שעה ארוכה והוא ריחם עלי וגמר, טען שנראה לו שסבלתי הרבה יותר דווקא בזיון הונילי, אמר וצדק... כן... לגמרי.... כשלא מקבלת אלמנטים נוספים זה חסר... והמילה חסר היא בלשון המעטה...
חזרתי הביתה, אני לא בטרוף מערכות ולא בטרוף חושים, הורדתי הילוך, מנסה להתאים את עצמי לקצב שלו, לא רוצה לכמוה ימים, לא רוצה לרייר בציפיות, לא רוצה לשבת ולחכות, לא רוצה לחלום ולא רוצה לכאוב. מנסה לחיות איזונים, ויש לי הרי חיים שלמים, ולכן עד שנצא יחדיו לטיולים, עד שנגמע מרחבי שדות ומרחבים אישיים פנימיים, עד שיקרה... שוקעת בפרוייקט הצילום לקראת ציוריי התערוכה שבדרך, מתרגשת מהתהליך, מתרגשת מהדרך, שמחה, צוחקת, מאושרת, לוגמת את החיים במנות מרגשות ויודעת כי זכיתי, יש לי אותי וזה לא פחות.
