ואחרי הפעם הראשונה בה, כשהוויז שלי נדם, והוא הנחה אותי את הדרך אליו, והתאכזב כשהפעלתי גם שיקולי דעת, ולא פעלתי ע"פ הנחיותיו, ואחרי שלשלום, כשלקח ופירש לרעה, כמה מילים שכתבתי לו בווטסאפ, מתוך ערימת מילים ברורה, שהיתה רצופה כוונות טובות, ואני ניסיתי להסביר לו שהתכוונתי בדיוק להיפך ממה שהבין, ותוך כדי אותה שיחת טלפון, כשניסיתי להגיע לאותן המילים בווטסאפ, כדי לראות כיצד נכתבו, והתחלתי להתנצל, וניסיתי להסביר, ואמרתי לו גם שוב ושוב "רגע", והוא הוכיח אותי שאין צורך בלומר לו "רגע" ושוב "רגע", ומשהו בי נסדק והקול שלי נשבר, ולא הבנתי איך זה, שכבר התקשורת עומדת על כרעיי תרנגולת, ואיך זה שכל הכוונות הטובות שלי, כמו הולכות בדרך לאיבוד, והנפש שלי מתבוססת בעלבונה. ואחרי כל שהיה, רציתי אותו אפילו הרבה יותר, ומאותה שיחה נזהרתי בכל מילה שהוצאתי, בכל תגובה, נזהרתי כדי ליישר את המצב ולתת לנו הזדמנות לאהבה, לתת לנו תהליכי זמן, שיאפשרו התקרבות נכונה, של שתי נשמות בוגרות, נדירות, שכמהות, לפחות מבפנים ל"ביחד".
וכששאלתי אתמול בהודעת ווטסאפ אם הוא מעדיף אצלי או אצלו, השיב "השאלה כמה את יכולה לצעוק אצלך...כי כמו שאמרתי אני רוצה להשתמש בך... ואני אביא איתי דברים...אם את יכולה להיות חופשיה אצלך אז אין בעיה שאני אבוא..." , הרגשתי איך עשן הייחום מיתמר בי מבפנים, המילים האלה שלו "אני רוצה להשתמש בך", כן, המילים האלה ממנו, , המילים האלה שלו, הולידו בי את אותו הייחום, ההתרגשות והציפיה, וכמובן שבחרתי להגיע אליו, מאחר ומתגוררת מעל הורי, ו...נראה לי שכבר אין צורך להוסיף ולהכביר במילים...
לגבי הלבוש, לא נתן לי הוראות מיוחדות, אך מאחר ורציתי למנוע מראש אי הבנות, והיה לי חשוב כל כך להיות בסדר, שאלתי אותו לגבי קוד הלבוש וקיבלתי תגובה, שהסגנון בו הגעתי בפעם הקודמת – יתקבל שוב בברכה.
בדר"כ כשיוצאת, עוברת דרך הוריי, משאירה אצלם את הכלב, אמא שלי סוקרת אותי... ואני כבר מבינה שהיא לבטח לא מבינה למה נדבקתי בחיידק השמלות, כשאני לא ממש אישה של שמלות, מה שבטוח, שלו הייתי עוברת אצלה ללא חזיה, את זה היא באמת לא היתה מבינה. כך יוצא ששוב אני יוצאת אישה חסודה עם חזייה, ושוב בדרך נאלצת לעצור בשוליים בקצה הישוב, ולנסות להוריד את הסוררת, כדי שירגיש שמשתדלת ורוצה כל כך למלא את רצונו.
הרכב שלי כבר זכר את הדרך, וכשבא לקראתי, לאחר שהחניתי, אחרי חיבוק ענק וכמה מילים, פתח את דלת ביתו והכניס עמו סערה, בעצם אולי לא סערה, "טייפון" מתלבש טוב יותר למה שהחל שם כעבור רגע, או פחות. ותוך רגע הוא מכופף אותי, חופן את ישבניי, מכאיב ומוליך אותי כמעט בריצה אל חדר השינה, שם אני נדחפת למיטה והאטרף מתחיל. לא זוכרת בדיוק מה היה לפני מה, כנראה שהפשיט אותי קודם, אך את ההצלפה עם השוט היישר לכוס, לעולם לא אשכח, ואת המשך ההתמקדות להכאיב לי בדיוק שם, כמו גם להצליף בי עם אותו השוט על הירכיים הפנימיות... ואני משתדלת להחזיק את עצמי, לא לצרוח, לא לאבד שליטה, לא, אבל לא יכולה שלא ליבב בקול חלוש כמה שאני מפחדת...
בהמשך הוא מסכים שאלך להתרוקן בשירותים, אך כנראה בשל הלחץ המוטרף, למרות שיושבת על האסלה כמה דקות ארוכות, למרות שמנסה כל כך להתרכז, למרות שמתפללת על אף שאטאיסטית גמורה, למרות הכל לא יוצאת לי אפילו טיפה ואני חוזרת.
חוזרת והוא מייד ממשיך, מורה לי לפתוח את הפה ומנסה להכניס לי גאג, וכמה שאני מנסה לשתף פעולה ולפתוח את הפה – הוא לא נכנס, מנסה להעזר בידיים, אך דומה שאין סיכוי שהכדור ההוא יכנס פנימה, ואנחנו מתפוצצים מצחוק... יומיים לפני כן, כשמצצתי לו וטען ששרטתי אותו, הסברתי לו שהפה שלי קטן, וכשנולדתי, על מיטת אימי, בפתק הקטן שהיה מוצמד אליה, צויין גם באלה המילים "פה קטן", ועם עובדות שכאלו קשה להתווכח, והגאג לא הוכנס... לכלבה מסתבר באמת פה קטן..
אז לא היה גאג, אבל תור המצבטים הגיע, וכאן המקום לציין שאני אוהבת כאב ממוקד בפטמות, או לכל הפחות עד היום הייתי בטוחה שאוהבת.. תחילה הוא מטפל בפטמה הימנית, אני מרגישה תוך שניות שהכאב הורג אותי, אך משתדלת כל כך שלא להוציא הגה ומתייסרת בנענועים... או אז מתווסף המצבט לפטמה השמאלית, וכעבור רגע נוסף הוא מחדיר לי פלאג וויברטור ומתחיל לאונן אותי באטרף... ואני אני פשוט מתה, הכאב בפטמות, במיוחד בימנית הורג אותי, אני כבר לא יכולה שלא ליבב חרישית, ומרגישה שעוד רגע אני מאבדת את הפטמה והיא נושרת ממני, וכשהוא מבקש ממני להגיד מה מרגישה והוא מבין שהבעייה במיוחד בפטמה הימנית, הוא משחרר את המצבט מהשמאלית ומרכיב אותו מחדש כך שהעוצמה שבו תתחזק, ותוך שניות אני מקללת מבפנים, מרגישה שלא אעמוד בכך.. ושוב הוא שואל אם יש לי מה להגיד ואני עונה לו הפעם שהכל נפלא, הכל טוב כל כך, ולא... אין לי שום מילה להגיד, אבל הייסורים פשוט הורגים אותי , ובינתיים גם האוננות הזו אותי הורגת לא פחות, מאחר וחשה ששלפוחית השתן שלי עומדת להתפוצץ. ובאיזה שהוא שלב הוא מבקש ממני שוב להתבטא והפעם עוזרת אומץ ואומרת לו שלא יכולה להתחיל לחשוב על להנות בשל הרצון להשתין. ואז, נדמה לי אחרי שעות, הוא מוריד לי את המצבטים, תוך התפתלויות אימה שלי והנחייה שלו, לנשימות ארוכות, כדי שאוכל פשוט לעמוד בזה. בהמשך ברוב טובו, מסכים שאלך ומורה לי להתיר את אזיקי הרגליים, אך אני לא לגמרי שומעת, או לא מבינה, או אולי לא תופסת שתהיה לי בעיה להגיע עימם לחדר האמבטיה וכשאני פוסעת שתי פסיעות הם נקרעים ואני מרגישה את גיצי עשן הזעם שבעינייו יורים עלי, בנוסף לקולו הבוטה, והולכת בחשש להטיל את מיימי, פעולה שלוקחתה לי זמן לא הגיוני בעליל, שוב בשל הלחץ, הריגוש, הפחד ועוד הרבה.
אני עולה בחששות כבדים חזרה על המיטה, ולמרות הכעס שבו אנחנו מתחבקים וממשיכים. ושוב הוא מחדיר לי ויברטור ושוב מאונן אותי ושוב, ופתאום מרגישה שאני חסרה את הכאב הזה, הכאב בפטמות, ואני מבקשת ממנו שיכאיב לי, וברור לי שיבין מה בדיוק צריכה, אך הוא דוחף לי פלאג לתחת ואני מיבבת, לא לכאב הזה יחלתי וזה כואב לי כל כך. ובהמשך מקבלת הנחיות להפשיט אותו, וגם כאן מפשלת כשמתקשה להוריד את אחת מנעליו, ושוב הוא יורה עלי הערה צינית, ושוב אני מרגישה קטנה, ושוב... אך ההמשך מסתבר הרבה יותר מוצלח, וכשמוצצת לו הפעם, בניגוד לפעם הקודמת, הוא לא מפסיק להעתיר עלי שבחים, טוען שהשתפרתי פלאים, טוען שאני זונה מדהימה ודומה ששנינו עכשיו עפים... והוא לא מפסיק לומר לי כמה שאני טובה וכמה יפה וכמה כלבה, ובהמשך חופרת לו בתחת בתענוג אלוהי של שנינו, ובהמשך יושבת עליו ומתבקשת לדהור, אבל לא יכולה שלא להעז לבקש שיזיין לי את התחת, והוא דוהר עלי בפראות, כאילו לא את התחת שלי הוא מזיין, וכואב לי אבל עפה, ולבסוף הוא גומר וגומרת דקה אחריו, ושקט, וטוב, כל כך טוב...
הולכים לסלון, מכין לי קפה, יושבים, מדברים, מתחבקים, מתבוננים, וכשהולכת שוב לשירותים מקבלת הנחיות איזה דלת לסגור, איזה דלת להשאיר פתוחה, ושוב אני מתבוננת בבית היפה והמסודר שלו, בחפצים שבחר בקפידה ומונחים בסדר מופתי... הכל מאורגן, מוקפד, נקי, וכן, גם האדם שחי שם מוקפד ומקפיד...
ואני מהלכת על קצות האצבעות, בוררת מילים, בוררת מחשבות, ושואלת אותו אם הוא בטוח שהוא רוצה זוגיות והוא משיב שהוא יודע שהוא אדם לא פשוט, אבל.. כן, הוא רוצה זוגיות...
ושוב מבינה כמה שזה לא פשוט..
וכן, גם אני רוצה היום זוגיות.
