שקיפויות

 לא אוהבת לשתות שתן, למרות שזה עפי"ר משקה סטרילי

לא אוהבת שיורקים לי על הפרצוף ומורחים היטב, למרות שטוענים שזה טוב לעור הפנים

לא משתוקקת לבלוע זרע, על אף הויטמנים...

ולא אוהבת עוד המון דברים..

אבל..

אם יש בי תשוקה מטורפת

או אם חלילה נולד בי גם רגש

או אז..

אני יכולה לעוף מהמקומות הכי פסיכים

רק כדי לרצות אותך

ובמקומות הכי מטונפים, הכי כואבים, הכי פסיכים – במקומות האלה אני עפה הכי גבוה, נוסקת לשמים, נוגעת בירח, קוטפת כוכבים.

בפרופיל שלי מצויין שחור על גבי לבן כי אין לי הרבה גבולות. מי שמכיר אותי יודע שאני אמיתית, כנה, לפעמים יותר מדי, ומביאה את עצמי כפי שאני.. ולכן.. אין באמת הרבה גבולות, אבל... ויש כאן אבל ענק... "אבל" שגיליתי ממש בימים האחרונים, תובנה שזלגה גם היא לגרון, כנראה יחד עם כל אותם הנוזלים, וכשזלגה טרם הבנתי, אך כשבלעתי אותה  הבנתי הכל..  ה"אין גבולות שלי" יתקיימו רק בזמן המתאים, רק כשאחוש באותה תשוקה מוטרפת, באותו חיבור מיוחל, באותו טרוף שאוחז אותי כשאיתו.. רק אז ה"אין גבולות שלי" יתקיימו, וכשיתקיימו, ואהיה כלבה מטונפת ואהיה עוד הרבה  יותר מזה– אעוף מעל לעננים, רק אז... רק אז יהיה זה נכון לשחרר את כל החסמים, רק אז אטוס ואקטוף כוכבים, רק אז..

אז לכל מי שתהה, שחף לא באמת מפנטזת שתבוא ותירק עליה, שתבוא ותהפוך אותה לאסלה אנושית, שתבוא ותהפוך את פניה לעיסה... לא, זו לא הפנטזיה שלה, את כל אלה, אם בכלל, היא משאירה מעכשיו רק לרגע המתאים, רק לאחד איתו תחליט שרוצה לעוף איתו לעולמות אחרים, רק אז...

ובינתיים יש עוד הרבה,

זיון אגרסיבי, כבר שכחתי מזמן מהו... זיון אנאלי גם הוא מעיף אותי לגבהים, אז למה לשתות דליי שתן, רוק וויטמנים נוספים, כשאפשר להסתפק בזיונים מטורפים?

לשחף יש מעתה גבולות

ה"אין גבולות" יתקיימו רק בזמן המתאים עם האדם המתאים..

שבת עונג חברים:)

הוא מקסים

והוא צעיר

והוא אדם טוב

והוא כן וישר

והוא לא רוצה להוליך אותי שולל

וחשוב לו לשים את הדברים כמות שהם

וחשוב לו שלא אפגע

וחשוב לו שלא אתאהב

וחשוב לו..

ובכל זאת

בלי קשר

כמה שתן אפשר לשתות במכה?

זה אמור גם לענג אותי?

ובהמשך הוא גומר לי בפה..

מה עוד נשאר?

מחר דיאטה,

מוותרת על כל הקינוחים האפשריים..

ואני ביקשתי לעצמי בדס"מ...

אני לא יודעת כלום, רק יודעת שזה מרגיש לי אחרת.

אני לא יודעת כלום, רק יודעת שנעים לי.

הוא בא אחרת, ממקום של המון כבוד, ממקום של לשים את הדברים באופן הכי כן ופתוח, ולא רק לשים, מרגיש לי לגמרי שהוא יודע לתת קבלות. הוא בא אחרת, ממקום של התייחסות מאוד רצינית לעולם הבדסמ, לסשנים כאלה ולסשנים אחרים, ממקום של המון ידע ולקיחת אחריות עוד בטרם, ממקום כזה, שגורם לי כמעט באופן אוטומטי, לסמוך עליו שלא יפגע בי, ממקום שבו אני חשובה לא פחות ממנו, ממקום שחשוב לו לענג אותי, לתת לי ולהעיף אותי גבוה, הרבה לפני מימוש הצורך שלו, הוא בא אחרת.

שינוי מרענן הייתי אומרת...

שינוי מרענן גם בכך שהוא מזכיר לי איך מתנשקים, וכמה תשוקה ועוצמה יש בנשיקה, וכמה תאווה יש בלשון, וכמה... וזאת למרות כל החששות שלי, שאולי לא אהיה טעימה לו, שכן באמצע טיפול שיניים, אבל הוא לא מוותר ואני משחררת ...

ו..הוא צעיר..

ו...יש בו כמיהה להקים משפחה

ו... אני במקום אחר..

ו.. אני שואלת אותו מה יקרה אם אתאהב ?

ו.. הוא משיב שלא יקרה...

ו.. הוא מבקש שאשחרר, שאשתחרר ושאהנה מהדרך..

אז.. בינתיים לומדת בחזרה להתנשק, לומדת לתת אמון, לומדת להבין שמגיע גם לי..

החגיגות דומה שאינן מסתיימות, החיים השתנו, ובכל יום אני מוצאת את עצמי יושבת מוקפת במשפחה ענקית, בסעודה מפוארת של עוד יום של 7 הברכות, דבר שעד כה לא היה בארסנל המוכר והידוע לי. זמן חופשי כמעט אין ורק בשבת בערב אהיה כבר כנראה אחרי הכל ופתאום החיים יחזרו למסלולם הרגיל והמוכר. בסה"כ מאושרת, מאושרת עבור הזוג הצעיר והיפה, מאושרת גם עבור הבן הגדול שבקרוב כל כך גם הוא מתחתן, מאושרת על הבחירות שלהם, בחירות מושכלות, מרגיש לי מאוד נכונות, מאושרת ומרגישה שזכיתי והצלחתי..  מעבר לכך מאושרת כי בעוד חודש וחצי יהיה ברשותי לא מעט זמן פנוי של חופשה, בה אוכל לצייר מבוקר עד ערב וליצור לקראת תערוכה, שמקווה שתצא לפועל בחגי תשרי או מאוחר יותר בפסח שנה הבאה. בסה"כ דברים טובים קורים לי, דברים טובים מאוד. ומעבר לכך – אין.  ומעבר לכך הבדסמ מת, ומעבר לכך חושבת אולי באמת מדובר בסטייה נדירה, אחרת..תוהה כל כך היכן מסתתרים כל הסוטים כמוני? אין סוטים פנויים? אין סוטים גרושים? הכלוב – מה יש בו? אמנם דינוזאורית ובכל זאת!   אמנם גם כשחיפשתי קשרים באתרים ונילים, גם שם לא מצאתי מאום, מאחר ואני קשה, מאחר ואני בררנית, מאחר והוא חייב להיות בעל אינטלגנציה רגשית גבוהה, והוא חייב גם למשוך אותי, והוא חייב עוד הרבה... אבל כאן, בקהילה הבדסמית, מוצאת שאין לי אפילו ממה לברור, מאחר והרוב המוחלט בקטגוריה של הגילאים שלי, פשוט אינו פנוי נקודה. זקוקה לבדסמ טהור, זקוקה כל כך, אבל גם כאן לא יכולה להתפשר ולא רוצה. חוזרת להציץ באתרים הונילים, אולי שם מסתתר האחד שלי, שידע להעריך אותי כאדם, כאישה, שידע לחגוג איתי את החיים במחוות, באמפטייה, בחוויות תרבותיות שונות, שידע להתרגש מהחיים, שידע להתרגש ממני כל כך, ושבנוסף הבדסמ יהיה חלק מהותי ממנו כל כך. 

כמה פעמים בחיים אדם מחתן את ילדיו?

ולמה זה לא יכול להתקיים ללא חוקי מרפי?

את החינה עברנו כבר לפני שבוע והיה מטורף ברמות אחרות... אולי פעם אחת בחיים, יצא לי להיות בטקס חינה, שנערך ככה בקטנה, אבל הטקס הזה, של הבן שלי וכלתי, העיף אותי עוד מעבר לכל מה שיכולתי לדמיין... התלבושות של החתן והכלה שהוחלפו 3 פעמים במהלך הערב, התלבושות שלנו... התלבושת שלי, אוברול שחור עם שילובי ריקמה מזהב, , צמוד בחלק העליון ומתרחב כלפי מטה כשמלה, שרוולונים מוזהבים, כתר עדין על המצח..., עם האיפור המקצועי, הרגיש לי כאילו הייתי הקליאופטרה האמיתית, הרגשתי הכי יפה, הכי זוהרת והכי מאושרת בעולם.  הסלסלות מלאות כל טוב, המוסיקה, הטקס, החינה, והריקודים, אוח ח ח... על הריקודים, מסתבר שהידיים, יש להן חוש טבעי למוסיקה המזרחית האתנית, מבלי שרקדו את המוסיקה הזו.. מבלי שהיו חשופים לה בחיים.. וכמה רקדתי..ואיך רקדתי ואיך עפתי... שעות על רחבת הריקודים, שעות של קפיצות ופיתולים עם העקבים, שעות של שמחה מטורפת מהולה בוודקה, בויסקי  ובים של צחוקים, ובים של אהבה... שעות של שגעת ללא דקה של הפסקה על הרחבה, והבן שלי אומר לי תוך כדי, "אמא, את הכי יפה כאן על הרחבה", שעות של קפיצות אחרות, שעות של מעגלים, עינטוזים ומה לא היה שם, שעות... רק בחצי השעה האחרונה זרקתי מעצמי את סנדלי העקב ונשארתי להמשיך לרקוד במחול השדים הזה יחפה, ועפתי, כל כך עפתי.. והאושר הזה שהציף אותי, האושר הזה על הבחירה של בני, האושר הזה עם ההתרגשות, האושר..

ולמחרת, זה כבר סיפור אחר, הגב כאב לי במקומות שמעולם לא הרגיש כאב בעבר, והרגליים, היו תפוסות כל כך.. במשך מספר ימים בקושי הצליחו לרדת ולעלות מדרגות, והיה בי חשש שמא לא אשתקם עד לחתונה שמתקיימת מחר... אבל הגב כבר לגמרי בסדר, והרגליים השתפרו ללא הכרה, אבל...

חוקי מרפי, מסתבר שכמוני, גם להם אין אלוהים.... וכבר שלושה ימים אני עם דלקת מטורפת בשן, מחוברת למוקסיפן 500 מ"ג כל 8 שעות, מחוברת גם למשככי כאבים, מגרגרת מי מלח פושרים ומרגישה כמו תרנגולת מרוטה ועייפה...

תגידו לי, נראה לכם הגיוני?

אז..ולמרות חוקי מרפי האכזריים, את מנת האנטיביוטיקה של מחר בערב אשהה לאחרי החתונה, ואראה להם מה זה... את קליאופטרה לא שוברים כל כך מהר... מחר ללא האנטיביוטיקה קליאופטרה שותה, ומתחזקת, ומתכננת לרקוד שוב את החיים.

את החתונה הזו, חתונה של פעם בחיים – לא מפספסים!

עפה היום עם הבדס"מ, עפה היום גם בלעדיו

משחררת את כל החסמים

פותחת אותי

פותחת את הנפש כל כך חזק,

פותחת אותה, כפי שפותחת את הרגלים הכי חזק שיכולה,

אבל לא פותחת אליו, פותחת אלי, פותחת לי צוהר לעולם הרחב

ובעצם פתחתי, ובעצם כבר נפתח..

והעולם הזה... העולם..מתגלה לי אחרת...מתגלה לי חדש..

עפה היום, עפה כל כך

קמה כל בוקר, כאילו זה היום האחרון שלי,

קמה כל בוקר זורחת מחדש

קמה .. וחיה...

הציורים שלי מקבלים מקום של כבוד בעולם..

חוזרת עכשיו לאחר שזוג נוסף רוצה לרכוש ציור מהסדרה האחרונה,

זהו.. יש כאן הכרה.. הכרה מלאה..

אמנם מכרתי בעבר לא מעט,

אבל עכשיו, גם מבלי שמקיימת ימי תצוגה ומכירה, הקונים מגיעים..

לו הייתי רוחניקית הייתי כנראה אומרת שהיקום מזמן לי אותם,

אבל אני לא,

ויודעת

שאני מזמנת אותם

מזמנת את האהבה

מזמנת את ההכרה

מזמנת את ההערכה,

והלוואי וגם בבדס"מ, יקום אחד חכם

שידע לקחת אותי בכל הרבדים

ואהיה עבורו לא רק כלבה, נהדרת ונפלאה כפי שיודעת, לא רק שפחה, לא רק זונה, לא רק אוראלית, לא רק אנאלית, לא רק מושפלת, לא רק כואבת, לא... אהפוך ואהיה לאהובתו..

עפה היום כפי שלא עפתי מעולם..

לא מחכה יותר ליום המחר

חיה כל יום עם חיוך בלתי נגמר

חיה ואומרת לעצמי תודה

תודה ששיחררת

תודה שאת מי שאת,

תודה :)))

הצורך לא השתנה, הבערה קיימת, אבל צרכים אחרים מטפסים היום במעלה קירות הגרון החלקלק הזה, שידע לאחרונה הרבה חנק, הרבה נוזלים מסוגים שונים, הרבה לחץ, הרבה... וגם הלחיים, אותן לחיים שכמהות לכאב הסטירות, אותן לחיים שלמדתי להגיש כה יפה, וגם העיניים, אותן נועצת בעת שאותן סטירות מעיפות אותי, העיניים המטורפות שלי שבולעות במבטן את הטרוף של העיניים המחוברות לגוף של היד הסוטרת, וגם...

הצורך לא השתנה, הבערה לא כבתה, היא קיימת, אבל הגוף הזה, המחובר לנפש גם, רוצה להרגיש גם תשוקה אחרת.. ולא, הוא לא רוצה להחליף את הקיים, הוא רוצה בנוסף, הוא רוצה גם לעיתים את המגע המרפרף הזה, כמו רפרוף כנפי הפרפר, והוא רוצה להרגיש גם את הנפש, והוא רוצה מחוות של רוגע, והוא מבקש לעצמו מחוות של רגש, והוא מעז לחלום אפילו אהבה.

חוצפן הגוף הזה שלי, הגוף המחובר לנפש, ואולי הוא לא כל כך חוצפן, ואולי זו רק הנפש, שהייתה בסוג של תרדמת והחלה להתעורר, ורוצה היום להרגיש...

אז זהו.. שלאחר שיצאתי מהדלת הזו שוב, יצאתי שונה...

ולא..

הוא לא רוצה שאכתוב על כך..

 אבל..

תאמינו לי שיצאתי אחרת..

שבת עונג חברים,

כל אחד והעונג שלו.. אמרה הכלבה, מילאה פיה, הפעם במים, ולא יספה...

מאוחר בלילה, עייפה אך זקוקה, כן, "זקוקה" כבר לא מילה גסה..... נכנסת למיטה, לוקחת את הרוקט עם הרטט הפסיכי, מפסקת, עוצמת עיניים ואיתו... את הקול שלו כבר פחות שומעת, עבר יותר מדי זמן, אבל המראות, וההוראות, והנזילות והטרוף, הכל שם.. ותוך דקות ספורות גומרת... מתלבטת והאצבעות מקבלות מוח משלהן ומשגרות  לו הודעת ווטסאפ... והוא מתקשר ושואל  "מה שלומך כלבה"? והלב שלי זורח, והשיחה שיחה טובה, מדברים לא מעט, סוגרים פערים, והוא מורה לי להתקשר אליו בווטסאפ עם מצלמה. אומרת לו ששפוכה, שנראת רע, והוא חוזר על ההוראה ומתקשרת.... והוא אל מולי, והעיניים שלו בתוך שלי... כל כך הרבה זמן עבר.. מרגישה את הגעגוע חוזר אלי... מתבונן בי ואומר לי שסתם קישקשתי כשאמרתי שנראית רע... אומר שנראית נפלא, ואני מכשכשת בזנב ההוא שאין לי.. והלב שלי מתרחב לו בפנים, והחיוך שלו מעיף אותי. קובעים שהגיע הזמן להפגש, בהמשך יהיה קשה מסבירה לו, כמעט בלתי אפשרי, כל כך בקרוב החתונה של הבן, ולפני כן החינה, ואחרי כן שבת חתן, ומיליון מדידות של השמלה ושל עוד בדרך... ולאירועים צריכה להגיע יפה, לא יתקבלו שפתיים משורבבות, פנים נפוחות, עיניים אדומות, סימנים כחולים.. ובינתיים אני אל מולו, רחוק אבל אל מולו, והוא מכניס לתנור כדורי פלאפל שיתחממו, רעב כך הוא אומר לי, רעב כל כך.. ועד שהאוכל יהיה מוכן,מדברים על מה שיקרה כשאבוא אליו מחרתיים, ואני אומרת לו שצריכה נמוך, צריכה כל כך נמוך, כל כך מטונף, כל כך פסיכי.. כל כך... והוא מחייך, ומורה לי להזכיר לו מי אני, ושואל אם רוצה לעורר אותו, אם רוצה לראות אותו גומר והתשובה ידועה לשנינו עוד מראש. והוא מתחיל לתת לי הוראות בשלט רחוק ושוב אני לגמרי שלו, ואין דבר שיורה לי ולא יקבל, ואין דבר שירצה ולא אשתדל.. ולשמע הוראותיו אני משילה גופיה, משתדלת לשבת יפה על הברכים, דוחפת לעצמי את האצבעות לגרון ומזיינת את עצמי, כשהוא קובע את הקצב והעוצמה והעומק, ואני משמיעה קולות אחרים, ותוך כדי כך מזכירה לו שכל כך מעט פעמים הייתי עבורו, והמקום ההוא, של אותה כלבה מטונפת, לא מניח לי, והכמיהה הזאת להיות שוב שם, ונמוך.. ומלוכלך... והוא מבטיח שמה שאקבל הפעם יהיה הכי נמוך והכי מטונף מאי פעם, ושלא ברור בדיוק איך יגמר וש... ובינתיים ממשיך לתת לי הוראות, ואני יורקת כמויות של רוק אל תוך היד שלי ומורחת שוב ושוב ושוב את הפנים שלי, וברור לי שהעיניים שלי עם האיפור כבר מזמן הפכו עננים שחורים, וברור לי שיפה אני כבר לא, והוא דורש שלא אוריד ממנו את העיניים לרגע, ומרגישה את התשוקה שלו צומחת, צומחת מאותו הלכלוך, מאותה השפלה, מאותו מקום נקי כל כך, ואני פותחת את החור (הפה) עבורו והוא יורק על כף ידו, כאילו לתוך הפה שלי, ואני מודה לו, וממשיכים עד שגומר ואני כל כך מטונפת, ואני כל כך מאושרת, ו... ריח של שרוף, והרבה עשן, והוא מתבאס שאין לו כבר מה לאכול, כדורי הפלאפל נשרפו כליל..

מחר

נתחבק חזק,

נצלול אחד לשני עמוק לתוך העיניים

נדבר,

נצחק,

ובהמשך הלא נודע...

וביום שישי כבר אקום אחרת...

הצורך מטורף, מטורף יותר מתמיד, מטורף יותר מאי פעם, מטורף ברמות הכי פסיכיות שיכולה לתאר, מטורף...

מאז שחזרתי, לא דורכת בשום אתר ונילי, גם לא מציצה, אף לא לרגע, אף לא לשנייה... מחפשת בדס"מ, את ההארד קור שבו, זקוקה לו בכל הרבדים, צמאה...  מריצה תרחיש דמיוני בראשי,לו יכולתי הייתי לוקחת את צינור הגינה, מחברת אותו למיכל בדס"מ, פותחת את הברז ומשקה אותי בנחשולי זרם מטורף, שוטפת את ראשי, את פניי, מנקה ומחטאת בו את כל איבריי, מכסה את כולי, שואגת, צורחת, מיללת, בוכה, נכנסת לאקסטזה ומשילה ממני את כל לכלוך ההתייפיפות, את כל רסיסי השליטה שחבקה אותי שנים רבות מדי ולא נתנה לי מנוח, לא איפשרה לי לשחרר, לא איפשרה לי באמת לפרוח.

זמן של שחרור עבורי בכל המובנים.. הילדים גדלו, יש לי עולם, ובכל יום מזכירה לעצמי מחדש שהחיים הם פליאה, ויכולים להיות חגיגה, וכל יום מחדש פועלת כאילו אין מחר. העבודה תמיד היוותה תרוץ לכך שלא חיה ולא מציירת ולא... אבל מבחינתי נגמרו התרוצים, וכל יום מחדש, כשקמה, חושבת קודם כל עלי, על האהבות שלי, על הצרכים, המהויות, כל אותם הדברים שעושים אותי מאושרת. מציירת ללא הפסקה, מקשיבה למוסיקה כמו שלא הקשבתי כל חיי, מציירת כל יום, למרות שלרוב מסיימת לעבוד רק בערב, ובימי שישי שבת כשלא עובדת יכולה לצייר פשוט מהבוקר עד הערב ומאושרת...

אבל..

הצורך בבדס"מ פשוט הורג אותי, מכרסם בי את כל תהומות הנשייה, גורם לי להביא את עצמי לפורקן תוך כדי פנטזיות פסיכיות.. הצורך הזה של להיות נמוך, נמוך נמוך... יכולה לאונן את עצמי לדעת עם הרוקט, תוך ששומעת אותו, שידע לקחת אותי אחרת, ולא הביא איתו רק כאב, אותו כבר ידעתי ואהבתי מתקופות אחרות בעולם השליטה, אומר לי לפתוח את החור, מדמיינת את היריקה הסמיכה שלו אל הפה שלי, מדמיינת אותי חופרת לו בתחת, ותוך כדי פנטזיה מוציאה את הלשון ומדמיינת שחופרת לו עמוק כמו כלבה טובה.. ובהמשך מדמיינת אותי בזיון גרון עמוק קשה, ובהמשך מדמיינת את כולם נמצאים שם, ובהמשך הם גם לוקחים חלק.. משתמשים.. מדמיינת וגומרת גמירות פראיות, ובכל זאת.. רק מדמיינת...

מחפשת את האחד שהבדס"מ הוא צורך טבעי ואותנטי שלו, כמהה... אבל, ולמרות זאת לא יכולה ללא תשוקה מוטרפת, לא יכולה ללא שמרגישה את האינטלגנציה הרגשית ואת החוכמה, לא יכולה אם אין קירבה, לא יכולה אם לא מרגישה,  לא יכולה אם לא יהיה ביננו גם קשר חברי של בין אנשים, לא יכולה אם לא יעריך אותי, יעריך אותי מאוד, לא יכולה להתפשר, לא יכולה וגם לא רוצה.

כל השנים היתה בי כמיהה לזוגיות, ורוב חיי הדבר נותר ככמיהה, היום כמהה לבדסמ קשה, אך לא בנפרד מתשוקה, וגם לא בנפרד מרגש. זוגיות? קשה לי היום לכמוה למשהו שכמעט לא נגע בחיי, ועכשיו כשכותבת, מוכרחה להודות, שלפתע מרגישה משהו, אולי מדובר בהבזק של רצון.. ולמרות זאת היום הבדס"מ  הקברניט, הוא המושך במושכות, מושך אותי בידיו החזקות, בידיו האיתנות, ואני, למרות שלא מתחברת למושג היזדקקות, היום זקוקה, לגמרי זקוקה.