שקיפויות

מאוחר בלילה, עייפה אך זקוקה, כן, "זקוקה" כבר לא מילה גסה..... נכנסת למיטה, לוקחת את הרוקט עם הרטט הפסיכי, מפסקת, עוצמת עיניים ואיתו... את הקול שלו כבר פחות שומעת, עבר יותר מדי זמן, אבל המראות, וההוראות, והנזילות והטרוף, הכל שם.. ותוך דקות ספורות גומרת... מתלבטת והאצבעות מקבלות מוח משלהן ומשגרות  לו הודעת ווטסאפ... והוא מתקשר ושואל  "מה שלומך כלבה"? והלב שלי זורח, והשיחה שיחה טובה, מדברים לא מעט, סוגרים פערים, והוא מורה לי להתקשר אליו בווטסאפ עם מצלמה. אומרת לו ששפוכה, שנראת רע, והוא חוזר על ההוראה ומתקשרת.... והוא אל מולי, והעיניים שלו בתוך שלי... כל כך הרבה זמן עבר.. מרגישה את הגעגוע חוזר אלי... מתבונן בי ואומר לי שסתם קישקשתי כשאמרתי שנראית רע... אומר שנראית נפלא, ואני מכשכשת בזנב ההוא שאין לי.. והלב שלי מתרחב לו בפנים, והחיוך שלו מעיף אותי. קובעים שהגיע הזמן להפגש, בהמשך יהיה קשה מסבירה לו, כמעט בלתי אפשרי, כל כך בקרוב החתונה של הבן, ולפני כן החינה, ואחרי כן שבת חתן, ומיליון מדידות של השמלה ושל עוד בדרך... ולאירועים צריכה להגיע יפה, לא יתקבלו שפתיים משורבבות, פנים נפוחות, עיניים אדומות, סימנים כחולים.. ובינתיים אני אל מולו, רחוק אבל אל מולו, והוא מכניס לתנור כדורי פלאפל שיתחממו, רעב כך הוא אומר לי, רעב כל כך.. ועד שהאוכל יהיה מוכן,מדברים על מה שיקרה כשאבוא אליו מחרתיים, ואני אומרת לו שצריכה נמוך, צריכה כל כך נמוך, כל כך מטונף, כל כך פסיכי.. כל כך... והוא מחייך, ומורה לי להזכיר לו מי אני, ושואל אם רוצה לעורר אותו, אם רוצה לראות אותו גומר והתשובה ידועה לשנינו עוד מראש. והוא מתחיל לתת לי הוראות בשלט רחוק ושוב אני לגמרי שלו, ואין דבר שיורה לי ולא יקבל, ואין דבר שירצה ולא אשתדל.. ולשמע הוראותיו אני משילה גופיה, משתדלת לשבת יפה על הברכים, דוחפת לעצמי את האצבעות לגרון ומזיינת את עצמי, כשהוא קובע את הקצב והעוצמה והעומק, ואני משמיעה קולות אחרים, ותוך כדי כך מזכירה לו שכל כך מעט פעמים הייתי עבורו, והמקום ההוא, של אותה כלבה מטונפת, לא מניח לי, והכמיהה הזאת להיות שוב שם, ונמוך.. ומלוכלך... והוא מבטיח שמה שאקבל הפעם יהיה הכי נמוך והכי מטונף מאי פעם, ושלא ברור בדיוק איך יגמר וש... ובינתיים ממשיך לתת לי הוראות, ואני יורקת כמויות של רוק אל תוך היד שלי ומורחת שוב ושוב ושוב את הפנים שלי, וברור לי שהעיניים שלי עם האיפור כבר מזמן הפכו עננים שחורים, וברור לי שיפה אני כבר לא, והוא דורש שלא אוריד ממנו את העיניים לרגע, ומרגישה את התשוקה שלו צומחת, צומחת מאותו הלכלוך, מאותה השפלה, מאותו מקום נקי כל כך, ואני פותחת את החור (הפה) עבורו והוא יורק על כף ידו, כאילו לתוך הפה שלי, ואני מודה לו, וממשיכים עד שגומר ואני כל כך מטונפת, ואני כל כך מאושרת, ו... ריח של שרוף, והרבה עשן, והוא מתבאס שאין לו כבר מה לאכול, כדורי הפלאפל נשרפו כליל..

מחר

נתחבק חזק,

נצלול אחד לשני עמוק לתוך העיניים

נדבר,

נצחק,

ובהמשך הלא נודע...

וביום שישי כבר אקום אחרת...