הצורך מטורף, מטורף יותר מתמיד, מטורף יותר מאי פעם, מטורף ברמות הכי פסיכיות שיכולה לתאר, מטורף...
מאז שחזרתי, לא דורכת בשום אתר ונילי, גם לא מציצה, אף לא לרגע, אף לא לשנייה... מחפשת בדס"מ, את ההארד קור שבו, זקוקה לו בכל הרבדים, צמאה... מריצה תרחיש דמיוני בראשי,לו יכולתי הייתי לוקחת את צינור הגינה, מחברת אותו למיכל בדס"מ, פותחת את הברז ומשקה אותי בנחשולי זרם מטורף, שוטפת את ראשי, את פניי, מנקה ומחטאת בו את כל איבריי, מכסה את כולי, שואגת, צורחת, מיללת, בוכה, נכנסת לאקסטזה ומשילה ממני את כל לכלוך ההתייפיפות, את כל רסיסי השליטה שחבקה אותי שנים רבות מדי ולא נתנה לי מנוח, לא איפשרה לי לשחרר, לא איפשרה לי באמת לפרוח.
זמן של שחרור עבורי בכל המובנים.. הילדים גדלו, יש לי עולם, ובכל יום מזכירה לעצמי מחדש שהחיים הם פליאה, ויכולים להיות חגיגה, וכל יום מחדש פועלת כאילו אין מחר. העבודה תמיד היוותה תרוץ לכך שלא חיה ולא מציירת ולא... אבל מבחינתי נגמרו התרוצים, וכל יום מחדש, כשקמה, חושבת קודם כל עלי, על האהבות שלי, על הצרכים, המהויות, כל אותם הדברים שעושים אותי מאושרת. מציירת ללא הפסקה, מקשיבה למוסיקה כמו שלא הקשבתי כל חיי, מציירת כל יום, למרות שלרוב מסיימת לעבוד רק בערב, ובימי שישי שבת כשלא עובדת יכולה לצייר פשוט מהבוקר עד הערב ומאושרת...
אבל..
הצורך בבדס"מ פשוט הורג אותי, מכרסם בי את כל תהומות הנשייה, גורם לי להביא את עצמי לפורקן תוך כדי פנטזיות פסיכיות.. הצורך הזה של להיות נמוך, נמוך נמוך... יכולה לאונן את עצמי לדעת עם הרוקט, תוך ששומעת אותו, שידע לקחת אותי אחרת, ולא הביא איתו רק כאב, אותו כבר ידעתי ואהבתי מתקופות אחרות בעולם השליטה, אומר לי לפתוח את החור, מדמיינת את היריקה הסמיכה שלו אל הפה שלי, מדמיינת אותי חופרת לו בתחת, ותוך כדי פנטזיה מוציאה את הלשון ומדמיינת שחופרת לו עמוק כמו כלבה טובה.. ובהמשך מדמיינת אותי בזיון גרון עמוק קשה, ובהמשך מדמיינת את כולם נמצאים שם, ובהמשך הם גם לוקחים חלק.. משתמשים.. מדמיינת וגומרת גמירות פראיות, ובכל זאת.. רק מדמיינת...
מחפשת את האחד שהבדס"מ הוא צורך טבעי ואותנטי שלו, כמהה... אבל, ולמרות זאת לא יכולה ללא תשוקה מוטרפת, לא יכולה ללא שמרגישה את האינטלגנציה הרגשית ואת החוכמה, לא יכולה אם אין קירבה, לא יכולה אם לא מרגישה, לא יכולה אם לא יהיה ביננו גם קשר חברי של בין אנשים, לא יכולה אם לא יעריך אותי, יעריך אותי מאוד, לא יכולה להתפשר, לא יכולה וגם לא רוצה.
כל השנים היתה בי כמיהה לזוגיות, ורוב חיי הדבר נותר ככמיהה, היום כמהה לבדסמ קשה, אך לא בנפרד מתשוקה, וגם לא בנפרד מרגש. זוגיות? קשה לי היום לכמוה למשהו שכמעט לא נגע בחיי, ועכשיו כשכותבת, מוכרחה להודות, שלפתע מרגישה משהו, אולי מדובר בהבזק של רצון.. ולמרות זאת היום הבדס"מ הקברניט, הוא המושך במושכות, מושך אותי בידיו החזקות, בידיו האיתנות, ואני, למרות שלא מתחברת למושג היזדקקות, היום זקוקה, לגמרי זקוקה.
